מרק עם שקדי מרק

שאלה: מהי ברכת מרק עם קרוטונים או שקדי מרק או אטריות?

תשובה: בימים האחרונים למדנו את עיקרי הדינים של “עיקר וטפל” בברכות. ובכלל הדברים למדנו, שמאכל שמעורב בו קמח, ואפילו בכמות קטנה, והקמח בא לתת טעם במאכל, הרי תמיד ברכתו תהיה “בורא מיני מזונות”. ולכן על “ופלים” וכדומה, מברכים בורא מיני מזונות, אף על פי שרוב המאכל מורכב מדברים שברכתם “שהכל נהיה בדברו”.

ולכן כשנבוא לדון לגבי מרק שיש בו שקדי אטריות וכדומה, הרי ברכת האטריות היא “בורא מיני מזונות”, ולכן נראה לכאורה שיש לברך על כל המרק ברכת “בורא מיני מזונות”.

אולם באמת שרבותינו הראשונים כבר נחלקו ביניהם בענין זה. שיש אומרים שמאחר וכאשר שותים את המרק לבדו, אין כוונה בכלל לאכול מהאטריות, הרי זה דומה לשני מאכלים נפרדים לגמרי, כמו בשר ועל ידו אורז, שמברכים על כל אחד ואחד את הברכה הראוייה לו. ומחלוקת זו נוגעת לעוד מחלוקת אחרת, באופן שקשה מאד להסביר במסגרת זו את כל הדברים.

ולמעשה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל (חזון עובדיה ברכות עמוד קסו), שאם מדובר במרק שיש בו כמות חשובה של אטריות, אף על פי שהמרק הוא הרוב, יש לברך עליו “בורא מיני מזונות”. ובברכה זו נפטר גם המרק עצמו. וכן הדין לגבי קרוטונים או שקדי מרק, שאם שמים הרבה מהם במרק, (כמו שלפעמים ילדים מבקשים), יש לברך עליו “בורא מיני מזונות” (הלכה ברורה סימן רה). אבל אם מדובר במרק שיש בו מעט אטריות, ובפרט הדבר מצוי לגבי שקדי מרק וקרוטונים, ששמים אותם מלמעלה באופן שאינו מתערב עם כל המרק, אז יש לברך גם על המרק ברכת “שהכל נהיה בדברו”. ונכון לברך תחילה על משקה אחר “שהכל נהיה בדברו”, ואחר כך לברך על האטריות או ה”שקדי מרק” – “מזונות”, ובזה לצאת מכל ספק. (וראה מה שכתב בזה בספר ילקוט יוסף החדש בהל' ברכות).

וכן אם יש ספק אם מדובר ב”כמות חשובה” של אטריות או לא, יוכל לברך תחילה “שהכל” על דבר אחר, ואחר כך יברך “מזונות” על האטריות.

A Soup Containing Croutons

Question: What is the appropriate blessing on a soup which contains croutons, madlen (soup nuts), or noodles?

Answer: Throughout the past few days, we have discussed the basic laws of primary and secondary foods regarding blessings. We have learned that a food that has flour mixed into/with it, even if it is only a small amount of flour, will require the “Boreh Minei Mezonot” blessing as long as the flour is there to add flavor to the food. Thus, the blessing on wafers and similar items is “Mezonot” although a majority of it is comprised of “Shehakol Nihya Bidvaro” ingredients.

When analyzing the appropriate blessing on a soup containing croutons, noodles, and the like, it seems that since the blessing on the croutons or noodles is “Mezonot”, the appropriate blessing on the soup as a whole should therefore be “Boreh Minei Mezonot.”

Nevertheless, this matter is subject to a disagreement among the Rishonim, for some disagree with the above premise since when one drinks the soup alone, one has no intention of eating the noodles, this therefore resembles two completely separate foods, such as rice alongside meat, in which case one recites the appropriate blessing on each food. This dispute is contingent upon another rabbinic dispute which makes it extremely difficult to explain in the scope of this Halacha.

Halachically speaking, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l writes (in his Chazon Ovadia-Berachot, page 166) that if there is a significant amount of noodles, even if most of the dish is comprised of soup, one should recite the “Boreh Minei Mezonot” blessing which will in turn exempt the soup as well. The same applies to croutons and soup nuts in that if one places a copious amount of these items into the soup (as children will sometimes request), the correct blessing on the soup is “Boreh Minei Mezonot” (see Halacha Berura, Chapter 205). However, if there is only a minimal amount of noodles in the soup, such as is the case regarding croutons or soup nuts when they are sparsely sprinkled on the top of the soup but are not mixed into the entire dish, the soup will then require an additional blessing of “Shehakol Nihya Bidvaro.” In such a case, it is preferable to first recite the “Shehakol” blessing on another beverage and then to recite the “Boreh Minei Mezonot” blessing on the noodles or croutons, in which case, one will avoid all doubt. (See recently published Yalkut Yosef-Hilchot Berachot for a discussion of this topic.)

Similarly, if one is doubtful regarding whether or not the amount of noodles in the soup is considered “significant” or not, one may first recite the “Shehakol” blessing on another beverage and then recite the “Mezonot” blessing on the noodles.

משמעות יום ט”ו בשבט – ודברים לליל ט”ו בשבט

הלילה (ליל יום חמישי), יחול ליל ט”ו בשבט.

יום ט”ו בשבט הוא “ראש השנה לאילנות” (ראש השנה דף ב.), ומקובל לחשוב, שכשם שביום א' בתשרי שהוא יום ראש השנה, דנים את כל באי עולם, לחיים או למוות, לעושר או לעוני וכדומה, כמו כן ביום ט”ו בשבט, דנים בשמים על האילנות וקובעים מה יהיה גורלם במשך השנה הקרובה.

אלא שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל כתב שבאמת הדבר אינו כן, וביום זה לא דנים כלל על האילנות. וכן כתב הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ”ל (רב שכונת הבוכרים בירושלים לפני כחמישים שנה), שהמוני העם טועים וחושבים שיום ט”ו בשבט הוא יום הדין לאילנות, ואין זה נכון, שהרי שנינו במשנה במסכת ראש השנה (דף טז.) שבחג השבועות דנים על פירות האילן, ולא ביום ט”ו בשבט בכלל. ואם כן עלינו להסביר מה המשמעות של יום ט”ו בשבט, שנחשב “ראש השנה לאילנות”?

אלא נראה שהטעם שנקבע יום ט”ו בשבט ליום ראש השנה לאילנות, הוא מפני שאז כבר ירדו רוב גשמי השנה, כמו שאמרו בגמרא במסכת ראש השנה (דף יד.) וכתב שם רש”י, שביום ט”ו בשבט, כבר עברו רוב הגשמים, והשרף עולה באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מיום זה. (ופירוש הדבר “חונטין”, הוא מצב שבו הפירות עברו חלק ניכר מתהליך גדילתם, ונחלקו הראשונים בשיעור זה כמה הוא בדיוק).

ומכל מקום יש לעניין יום ט”ו בשבט משמעות הלכתית רבה לכמה דינים בענייני תרומות ומעשרות ועורלה, והדברים מעט מסובכים, ובכל זאת רק לשם דוגמא נזכיר אחד מהם.

כתוב בתורה (ויקרא יט, כג): “כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל”. והסבירו חכמינו זכרונם לברכה: שצריך למנות שלוש שנים מעת נטיעת האילן, ורק אחר כך יהיו הפירות מותרים באכילה, אבל הפירות שגדלו על האילן בתוך שלוש השנים הראשונות, הרי הם אסורים בהנאה לעולם.

אולם אין למנות שלוש שנים אלו “מיום ליום”, כלומר, אין צורך להמתין שלוש שנים ממש, אלא הולכים בהם אחר “שנות העולם”. כלומר, ישנם מקרים בהם ניתן להסתפק בימים האחרונים של השנה, ולהחשיב אותם כמו שנה שלימה. ולדוגמא: אדם שנטע נטיעה בסוף שנת תשע”ז, אינו מחוייב להמתין עד לסוף שנת תש”פ כדי שהפירות לא יהיו “ערלה”, אלא הימים האחרונים של שנת התשע”ז, כבר נחשבים לו לשנה שלימה, ולאחר מכן הוא מונה את שנת תשע”ח ושנת תשע”ט, ומיד בראשית שנת תש”פ יצאו הפירות מאיסור ערלה.

וכמה ימים בסוף השנה נחשבים לשנה שלימה? ארבעים וארבעה ימים. ולדוגמא, אילן שנטעו אותו לפני יום ט”ז באב של שנת תשע”ז, שנותרו ארבעים וארבעה ימים עד לראש השנה תשע”ח, עלתה לו שנה לנטיעתם. והטעם שצריך להקדים ארבעים וארבעה ימים לפני סוף השנה, הוא משום ששלושים יום בסוף השנה הראשונה, נחשבים כמו שנה שלימה, ועוד ארבע עשרה יום יש להוסיף לקליטת הנטיעה באדמה, כי במשך ארבע עשרה יום הנטיעה עדיין לא נקלטה באדמה, ורק לאחר ארבע עשרה יום ניתן להתחיל למנות את שנות הערלה לאילן. ולפיכך צריך ארבעה וארבעים יום בשנה הראשונה, ומונה עוד שנתיים להשלמת שלושת השנים, שאם נטע את האילן בשנת תשע”ז כנ”ל, מונה שנתיים, תשע”ח ותשע”ט, ובשנת תש”פ הפירות מותרים באכילה. אלא שיום ט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ולכן אף בשנת תש”פ שהיא השנה הרביעית, הפירות שנמצאים על האילן עד יום ט”ו בשבט תש”פ אסורים בהנאה, ורק הפירות שגדלו אחרי ט”ו בשבט מותרים באכילה (אף בלא הפרשת תרומות ומעשרות, אבל נקראים פירות “נטע רבעי”, שמותר לאכלם אחר שיחללו את קדושתם על פרוטה לאחר שיתלשו הפירות, והפודה פירות רבעי מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון (נטע) רבעי. ולוקח פרוטה שהיא המטבע הפחות ביותר שיוצא, כגון עשר אגורות בארץ ישראל, ואומר, כל קדושת הפירות הללו וחומשם מחוללים על שווה פרוטה זה, וטוב שיאמר כן שלוש פעמים, ואחר כך הפירות מותרים באכילה, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות.)

ומכל מקום, אף שביום ט”ו בשבט לא דנים ממש מה יעלה בגורלם של האילנות באותה שנה, מכל מקום כתב רבינו יוסף חיים מבבל, שידוע הוא, שיש קבלה ביד חכמי אשכנז ז”ל, שצריך לבקש ביום ט”ו בשבט באופן מיוחד על האתרוג, שיזדמן לישראל אתרוג טוב ויפה בחג הסוכות.

דברים לליל ט”ו בשבט

הלילה הוא ליל ט”ו בשבט, ונוהגים בלילה זה להגיש כמה מיני פירות ולברך עליהם.

כבר ביארנו, שכאשר מוגשים לפנינו שני מיני פירות, האחד משבעת המינים, והשני אינו משבעת המינים, למשל, תפוח ותמר, יש להקדים ולברך על הפרי שהוא משבעת המינים תחילה, משום שמעלתו גדולה שנשתבחה בו ארץ ישראל.

הרש”ר הירש (בפרשת וירא) מסביר, שהמספר “שבע” רומז על התגלות ה' יתברך בבריאה. המספר שש רומז על הבריאה לבדה בששת ימי המעשה, ואילו בתוספת ספרה אחת, הספרה של יום השבת, מתבטאת מציאות ה' בעולם. ולכן המילה “שבועה” באה מאותו שורש של המילה “שבע”, כי משמעות השבועה, להעמיד את עצמו ואת כל הבריאה תחת הציוי והרצון של ה' יתברך.

יתכן לומר, שגם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל רומזים על השגחתו של ה' יתברך באופן מיוחד על ארץ ישראל.

המין הראשון בשבעת המינים, הוא החיטה. החיטה היא החשובה מכל המינים, ממנה מייצרים את הלחם שהוא עיקר מאכלו של האדם. לפיכך היה מן הראוי, שכאשר השיבולת של החיטה עומדת בשדה, היה עליה לעמוד זקופה וישרה. אולם המציאות שונה לגמרי, ככל שהחיטה משמינה ונעשית בשלה ועסיסית, היא דוקא הולכת ומתכופפת כלפי האדמה. מה משמעות הדברים?

מובא בספרים משל: אדם אחד ושמו בנימין, רצה להיות איכר. לא היה לו מושג על אופן זריעת החטים ועיבודן עד שהן תגענה לתכליתן. לכן הוא פנה לידיד שלו, שהיה איכר, וביקש ממנו ללמד אותו את רזי המקצוע.

האיכר שמח ללמד את חבירו בנימין, והזמין אותו לשדה לקראת החרישה הראשונה. כאשר הגיעו השניים לשדה, נגלה לעיניהם מחזה נפלא של אדמה פוריה ומוריקה. אולם מה רבה היתה תדהמתו של בנימין כאשר הוא רואה את חבירו עולה על המחרשה, והורס את כל יופיה של השדה. הוא החל צועק על חבירו, מה אתה עושה? אתה הורס הכל! השיב לו חבירו, המתן מעט ותראה.

לאחר מכן הביא האיכר גרעינים של חטה, והחל משליך ומפזר אותם על האדמה. שוב קם בנימין ואמר לו, מה אתה עושה? אתה מקלקל את הגרעינים היקרים! ושוב השיב לו האיכר, עליך להתאזר בסבלנות ולראות!

אחר כך שוב עלה האיכר על המחרשה, והחל הופך שוב את האדמה. בנימין תהה שוב, מה אתה עושה? הרי כעת אתה מקלקל את הגרעינים ושוב לא יהיה ניתן לאסוף אותם!

אולם לא עבר זמן רב, ושוב הגיעו השניים לשדה, אז כבר היתה השדה עמוסה בשיבולים יפהפיות שעלו וצמחו בשדה. כעת היה בנימין מרוצה, אולם חבירו האיכר עלה על המקצרה, והחל לקצור את השיבולים. אמר לו בנימין, השתגעת לגמרי? למה אתה קוצר את כל מה שזרעת? ושוב השיב לו האיכר, עליך להמתין בסבלנות!

אחר כך לקח האיכר את החטים, דש אותן, טחן אותן עד שהן נעשו כמו חול דק, הרטיב אותן ועשה מהן עיסה בוצית, ובנימין עומד מן הצד ולא יודע את נפשו, מה עושה האיכר?

אז קם האיכר, לקח את העיסה ובא להשליך אותה לתנור הבוער, כדי לאפות ממנה לחם. בנימין כבר לא יכול היה להתאפק, והחל צועק, מה אתה עושה? כל מה שהשקענו כעת אתה שורף? יצאת מדעתך! בנימין נעתר לבסוף להמתין עוד מעט, ומה מאד רבה שמחתו כאשר ראה כיכר לחם לתפארת יוצאת מן התנור!

והנמשל: אנו בעולם הזה דומים לבנימין. הקדוש ברוך הוא בחר באברהם יצחק ויעקב, ואז טלטל את יעקב ובניו מצריימה. שם עינו אותם בעבודת פרך, וכולם תמהו, מדוע עושה כך ה' לבני בחיריו? אך החכמים לימדונו, שכדאי להמתין ולראות מה יהיה בסוף. יצאנו ממצרים, ונדדנו במדבר ארבעים שנה, הגענו לארץ, נבנה בית ראשון ובית שני ושניהם נחרבו. לאחר מכן סבלנו גלות מרה ממרור, עם כל הצרות והתלאות שעברו על אבותינו במשך אלפי שנים. וחכמינו אומרים לנו, המתינו מעט, עדיין לא הגעתם לתכלית של כל המסע הזה!

והנה כעת אנו עומדים ממש בתוך התנור. אש הגשמיות בוערת בעולם, רבים מתבלבלים ונוטים אחרי השקפות עולם חדשות, נוטשים את הדרך שהאבות מסרו עליה את נפשם, ובכך הם בעצם דוחים את כל הסבלנות והסבל שעברו על עמינו עד עתה.

מי שמתבונן, יבין שכעת הוא הזמן הקריטי ביותר, כעת כדאי להמתין בסבלנות, כמו שהחיטה מרכינה את ראשה ככל שהיא כבדה ועשירה יותר, היא מביטה בהכנעה על האדמה שילדה אותה, כך עלינו להרכין ראש בפני תורתינו הנצחית, בפני המסורת שהחזיקה אותנו במשך אלפי שנים. זהו הזמן שמי שיעמוד בו, יזכה להגיע לתכלית בביאת משיח צדקינו.

The Significance of Tu Bishvat

The Fifteenth of Shevat or Tu Bishvat is the Rosh Hashanah for trees (Rosh Hashanah 2a). Most people commonly think that just as on the First of Tishrei, which is the day of Rosh Hashanah, all creations are judged for life or death, for wealth or poverty, and the like, so too, on Tu Bishvat, trees are judged in Heaven and their fate for the coming year is decided.

Nevertheless, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l writes that this is not the case, for on this day, the trees are not judged at all. Similarly, Hagaon Harav Avraham Chaim Na’eh zt”l (Rabbi of Jerusalem’s Bukharian Quarter approximately fifty years ago) writes that many have a misconception that Tu Bishvat is the Judgment Day for trees when in fact this is not the case, for the Mishnah in Masechet Rosh Hashanah (16a) writes that fruit trees are judged on the holiday of Shavuot, not on Tu Bishvat. If so, what is the significance of Tu Bishvat and why is it called the “Rosh Hashanah for Trees”?

It seems that the reason why Tu Bishvat was established as the New Year for trees is because at this point, most of the rainfall of the year has already fallen, as the Gemara in Masechet Rosh Hashanah (12a) and Rashi (ibid.) state that by the day of Tu Bishvat, most of the rainfall has already passed, the sap rises through the tree, and the fruits have reached a noticeable stage of development by this day (the Rishonim disagree exactly how much this is).

Nevertheless, the day of Tu Bishvat poses certain halachic implications regarding the laws of Terumot and Ma’asrot (tithing of produce) and Orla (fruits grown within three years of the tree being planted which are forbidden to benefit from). Just to illustrate this, let us discuss one such example.

The Torah states (Vayikra 19, 23): “When you shall come to the land and plant any kind of fruit tree, for three years shall it be considered forbidden and may not be eaten.” Our Sages explain that these three years must be counted from the time the tree was planted and only after this point will the fruit become permissible. However, fruits that have grown on the tree during its first three years since being planted are forbidden forever.

Nevertheless, these three years do not need to be counted as three complete years; rather, we follow the years of the world. This means that the last several days of the year and consider them like an entire year. For instance, if one planted a tree at the end of the year 5777, one need not wait until the end of the year 5780 for the fruits to leave their Orla status; rather, the final days of 5777 are considered one year, then the years 5778 and 5779 are another two, and immediately at the beginning of the year 5780, the fruits exit their Orla status.

However, only when there are at least forty-four days remaining in the year can this be considered an entire year. This means that if one planted a tree before the Sixteenth of Av of the year 5777, which is forty-four days before Rosh Hashanah of the year 5778, this counts as one year since being planted, for thirty days of the first year are considered one year and another fourteen days are added to compensate for the time it takes the sapling to take root in the ground; thus, a total of forty-four days are necessary for this to be counted as the tree’s first year. One must then count another two years for the completion of the three years, for instance, if one planted the tree in the year 5777, as we mentioned above, one counts an additional two years, 5778 and 5779, and in the year 5780, the fruits become permitted for consumption. However, since Tu Bishvat is the Rosh Hashanah for trees, although 5780 marks the fourth year, any fruits that are on the tree until Tu Bishvat of 5780 are forbidden to benefit from. Only the fruits grown after Tu Bishvat of the year 5780 are permitted for consumption, even without separating Terumot and Ma’asrot (since these fruits are called “Neta Reva’i” and are permitted for consumption after their sanctity has been transferred onto a coin after the fruits have been harvested. The individual redeeming the Neta Reva’i fruits recites the following blessing: “Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech Ha’Olam Asher Kideshanu Bemitzvotav Vetzivanu Al Pidyon Neta Reva’i.” One then takes a “Perutah,” which is a coin of minimal value, such as the ten-Agora coin in Israel and states: “All of the sanctity of these fruits and their fifth is transferred onto this coin which is worth a Perutah.” It is preferable for one to recite this text three times. After performing this procedure, the fruits are permitted for consumption immediately and Terumot and Ma’asrot need not be separated).

Although the actual fate of the trees for that year is not decided on Tu Bishvat, nevertheless, Hagaon Rabbeinu Yosef Haim of Baghdad writes that there is an accepted tradition from Ashkenazi sages that one should recite a special prayer regarding the Etrog (citron) fruit so that the Jewish people will merit obtaining beautiful Etrogim for the Sukkot holiday.

An Idea for the Night of Tu Bishvat

Tonight will mark Tu Bishvat and we customarily recite blessings and partake of various fruits and vegetables.

We have already discussed that when two types of fruits are served, one belonging to the Seven Species and the other not, such as a date and an apple, one should recite the blessing on the fruit belonging to the Seven Species, for it is more significant.

Rav Shimshon Refael Hirsch (Parashat Vayera) explains that the number seven represents Hashem’s revelation in the Creation. While the number six represents Hashem’s creation during the Six Days of Creation, one more number, corresponding to Shabbat, the will of Hashem comes to fruition in the world. It is for this reason that the word for “oath” in Hebrew “Shevu’a” is related to the number seven, “Sheva,” because an oath means placing oneself and the entire creation under the direct command and authority of Hashem.

It is possible then that the Seven Species which the Land of Israel was praised with also represent Hashem’s special supervision over the Land of Israel.

The first of the Seven Species is wheat, the most significant of all the species, from which bread, man’s primary stable, is made. It would seem appropriate then that a wheat stalk should stand tall and straight in the field. Interestingly though, as the wheat ripens and grows larger and fuller, the stalk begins bending over towards the ground. Why is that?

There is an interesting parable used to explain this: A man named Binyamin wished to become a farmer, however, he had no knowledge of how to plant wheat. He therefore turned to his friend, a seasoned farmer, and asked him to teach him the trade.

The friend was glad to teach Binyamin, and he invited him to his field before the first planting. When they arrived at the field, Binyamin saw a beautiful, glistening field before him and was horrified when his friend got on the tractor and starter plowing through the pristine earth. Binyamin began yelling at his friend, “What are you doing? You are ruining the field!” The friend replied, “Just wait and see.”

Next, the friend brought some golden wheat kernels and started spreading them on the ground. Once again, Binyamin yelled, “Why are you destroying these precious kernels?!”

Sometime later, the two arrived back at the field and saw it filled with beautiful stalks of wheat. Binyamin stood there, full of pride, but was again horrified when his friend mounted the tractor again and began harvesting the wheat. Binyamin exclaimed, “Why are you cutting down what you planted? Have you lost your mind?!” His friend exclaimed, “Wait patiently.”

The friend then threshed the wheat, ground it into fine powder, wet it, and turned it into large white dough. Binyamin stood side not knowing what to do with himself. What was his friend doing?

The farmer then took this dough and placed it into a fiery oven. Binyamin could not contain himself any longer and yelled, “Are you now about to burn everything we’ve invested in?!” A few minutes later, Binyamin was finally pleasantly surprised when a fine-looking loaf of bread came out of the oven.

The interpretation of this parable is as follows. In this world, we are like Binyamin. Hashem chose Avraham, Yitzchak, and Yaakov, and then sent Yaakov down to Egypt, where they were eventually tortured and killed. Everyone wondered why Hashem did this to His chosen nation. However, our Sages taught us to wait and see what Hashem had in store for us. We left Egypt, wandered in the desert for forty years, entered the Land of Israel where the first and second Temples were built, and later destroyed. We were then subjected to almost two millennia of endless persecution. Our Sages keep urging us to be patient and wait, for we have not yet reached the end of the journey!

At this point, we are sitting in the oven. The fire of materialism is raging in the world. Many people are confused and follow the appeal of this generation, thus abandoning the values our ancestors gave up their lives for and giving up on all the patience and suffering our nation endured until now.

Everyone understands that this is the most critical time in the Jewish nation’s history, and it is the most worthwhile juncture to gird ourselves with patience now. Just as the wheat stalk bends over the fuller it becomes as it gazes humbly at the earth that bore it, so must we bend our heads in subjugation to our eternal Torah and a tradition that held us together for thousands of years. Whoever holds on now will merit the ultimate goal of the arrival of our righteous Mashiach!

עשרה בטבת בערב שבת

ביום שישי הקרוב, יחול יום עשרה בטבת, שהוא היום שבו אנו מתענים (צמים) בכל שנה ושנה, עד שיבוא משיח צדקינו. מפני שביום זה, סמך מלך בבל על ירושלים, כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל, (פרק כד), “וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה”.

ובגמרא הובאה בזה ברייתא (מדברי התנאים), ובה מסופר שאמר רבי יהודה, “פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא שהיה תאב לה, אלא להראות הלכה לתלמידים. ורבי יוסי אומר, מתענה ומשלים”.

כלומר, מעשה היה, שחל תשעה באב בערב שבת, (דבר כזה לא יכול לקרות בזמנינו, כי כעת שאנו הולכים על פי לוחות השנה הקבועים, יום תשעה באב לעולם לא יחול ביום שישי, אבל בזמן רבי עקיבא, שהוא עצמו היה מסדר את השנים והחודשים, דבר כזה יכול היה להיות), ולקראת סיום התענית, כמה דקות לפני כניסת השבת, הביאו לרבי עקיבא ביצה, והוא אכל אותה בבת אחת ללא מלח, כדי ללמד את התלמידים, שעל פי הדין אין להכנס לשבת כשהוא רעב ומתענה. שאין זה כבוד השבת.

אולם רבי יוסי חלק על רבי יהודה, ואמר שיש להתענות ולהשלים את התענית בלי לאכול דבר.

ולהלכה אמרו בגמרא שאנו פוסקים כדעת רבי יוסי, שיש להתענות ולהשלים את התענית, ולא לאכול דבר עד סעודת ליל שבת.

ולכן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל (חזון עובדיה תעניות עמוד טו), שאם הציבור מתפללים ביום התענית מנחה וערבית בשעה מוקדמת, (מקבלים שבת מוקדם), אינם רשאים לקדש על היין, עד זמן צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.

The Fast of the Tenth of Tevet When it Coincides with Erev Shabbat

This coming Friday will mark the Tenth of Tevet, a public fast day observed throughout the Jewish nation until the arrival of Mashiach which marks the day the king of Babylon besieged Jerusalem with the intent of destroying it. The verse (Yechezkel 24) states: “And the word of Hashem was to me in the ninth year during the tenth month (Tevet) on the tenth day, saying: ‘Son of man! Write for yourself the name of the day, the essence of this very day, for on this very day the king of Babylon laid siege to Jerusalem.’”

A Fast on Erev Shabbat
The Sages disagree in Masechet Eruvin (40b) what the proper protocol is for when the Tenth of Tevet coincides with Friday, Erev Shabbat. Should the Jewish nation be fasting as we would if the Tenth of Tevet fell out on any other day of the week or perhaps, one should break the fast slightly before the conclusion of Shabbat in honor of Shabbat so as not to enter Shabbat while fasting?

The Gemara (ibid.) quotes a Baraita: “Rabbi Yehuda said: Once, we were sitting before Rabbi Akiva and it was the Ninth of Av which coincided with Erev Shabbat (this cannot happen anymore based on the way our current calendar was set up; however, in the times of Rabbi Akiva, who established the years and months on his own, this was indeed possible). They brought him a slightly cooked egg and he swallowed it without salt. It was not that he desired it; rather, he wished to show the students the Halacha. However, Rabbi Yose said: One must fast and complete the fast.”

This means that Rabbi Akiva broke his fast several minutes before the onset of Shabbat in order to teach the students that one should not enter Shabbat suffering and fasting, for this is considered disrespectful to Shabbat. Nevertheless, Rabbi Yose disagreed with Rabbi Yehuda and ruled that one must complete the fast, as usual.

The Gemara concludes that the Halacha follows the opinion of Rabbi Yose, and one must complete the entire fast and eat nothing until Shabbat night Kiddush.

The Opinion of Tosafot
Indeed, the Tosafot quote Rabbeinu Chananel as saying that we have a tradition that Rabbi Akiva was dangerously ill that year and the doctors brought him some food toward the end of the fast. However, Rabbi Yehuda was not aware of this fact, and he relied solely on what he saw, and he did not know the reason why Rabbi Akiva ate. Thus, even according to Rabbi Akiva, there is no leniency in this regard.

The Bottom Line
Maran Ha’Shulchan Aruch (Chapter 249) rules that when a fast day coincides with Erev Shabbat, one must complete the entire fast and one may not eat before Shabbat begins.

Thus, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l writes (in his Chazon Ovadia- Arba Ta’aniyot, page 15) that if the congregation prays Mincha and Arvit earlier on Friday afternoon in the synagogue, they may still not make Kiddush until nightfall, which is at approximately fifteen minutes past sunset.

Nevertheless, Hagaon Harav David Yosef Shlit”a writes in his Halacha Berura that according to all opinions, one may not purposely prolong fasting into Shabbat and therefore, Mincha, Kabbalat Shabbat, and Arvit prayers should begin slightly earlier than usual in the synagogue and the Chazzan should move through the prayers quicker than usual so that the congregation can make their way home and recite Kiddush as close to nightfall as possible.

אמת תורתינו הקדושה

שאלה: יש נוהגים, בשעה שעולים לתורה, שבסיום הקריאה אומרים “אמת תורתינו הקדושה”, ורק לאחר מכן הם מברכים “אשר נתן לנו תורתו תורת אמת”, האם יש בזה חשש הפסק בין הקריאה לברכה?

תשובה: ביארנו כבר כמה פעמים, שאסור בהחלט להפסיק בדיבור בין הברכה למצוה, או בין הברכה לטעימה. וכגון מי שהוא מברך “המוציא לחם מן הארץ”, ולפני שבא אוכל לפיו דיבר באיזה ענין שאינו שייך לסעודה, הרי ברכתו ברכה לבטלה, וחייב הוא לברך שנית אם ברצונו לאכול. וכן הדין לגבי ברכת המצוות, וכגון מי שבירך “על נטילת לולב”, ודיבר מענינים אחרים, ואחר כך נטל בידו את ארבעת המינים, שלא יצא ידי חובת הברכה, וברכתו ברכה לבטלה.

ומעתה עלינו לדון לגבי ברכת התורה הנאמרת בסיום קריאת התורה, שהיא ברכת המצוות, שהרי העולה מברך על מה שהוא קורא בתורה. האם מותר לו לומר דבר שאינו חלק מקריאת התורה לפני שיברך “אשר נתן לנו”, או שאסור לו לעשות שום הפסק בין הקריאה לברכה.

ואמנם רבינו הגאון רבי חיים פלאג'י בספר זכרינו לחיים ובספר חיים כתב, שאין לומר בסיום הקריאה “אמת תורתינו הקדושה”, מפני שהרי זה הפסק בין הברכה לקריאה.

אלא שיש מקום להקל בזה, משום שכאן הדיבורים אינם בין הברכה הראשונה לקריאת התורה, אלא בין קריאת התורה לברכה אחרונה, שאז יש מקום לומר שאין איסור להפסיק, ובפרט שהוא מפסיק בדברים השייכים לקריאת התורה, באמרו “אמת תורתינו הקדושה”. ויש עוד כמה צדדים להקל בזה. ומרן רבינו הגדול זצ”ל האריך בנדון זה בתשובה (בשו”ת יביע אומר ח”א), והעלה שאף שלכתחילה נכון יותר שלא לומר “אמת תורתינו הקדושה”, מכל מקום הרוצה לאמרו יש לו על מה שיסמוך.

ולפיכך לסיכום, נכון שלא יאמר העולה לתורה “אמת תורתינו הקדושה” בסיום קריאת התורה לפני הברכה, שיש בזה חשש הפסק. ומכל מקום המיקל לאמרו, יש לו על מה שיסמוך.

Emet Toratenu Ha’Kedosha

Question: Some people have the custom that when they receive an Aliyah to the Torah, at the conclusion of the Aliyah, before reciting the concluding blessing, they recite the words “Emet Toratenu Ha’Kedosha.” Does this pose any issue of interruption between the Torah reading and the blessing?

Answer: We have explained several times that one may not interrupt with speech between recitation of a blessing and the performance of the Mitzvah or between the recitation of a blessing and the tasting of the food. For instance, if one recited the “Hamotzi” blessing and before putting any bread in one’s mouth, one speaks words unrelated to the meal, the blessing becomes a blessing in vain and one must recite the blessing once again if one wishes to eat. The same applies to blessings on Mitzvot, for instance, if one recited the blessing of “Al Netilat Lulav” and before taking all Four Species, one speaks about an unrelated manner, one has not fulfilled his obligation of reciting this blessing and the blessing is in vain.

We must now discuss our situation regarding the blessing recited at the conclusion of reading a Torah portion, which is a blessing on a Mitzvah, for one is reciting a blessing on the portion one has read from within the Torah. May one speak out words that are unrelated to the Torah portion one has read before reciting the “Asher Natan Lanu” blessing or is this an interruption between the reading of the Torah portion and the blessing?

Indeed, Hagaon Rabbeinu Chaim Palagi writes in his Zochrenu Le’Chaim and Sefer Ha’Chaim that one may not recite “Emet Toratenu Ha’Kedosha” at the conclusion of one’s Aliyah, for this serves as an interruption between the reading of the Torah and the blessing.

Nevertheless, there is room for leniency in this regard, for this interruption is not taking place between the initial blessing and the reading of the Torah portion; rather, this is being done after the Torah has already been read but before the concluding blessings in which case there is room to say that causing an interruption is not forbidden. This is especially true since one is reciting words somewhat related to the reading of the Torah portion, for one is saying “Emet Toratenu Ha’Kedosha” (“Our holy Torah is true”). There are several additional reasons for leniency in this situation. Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l discusses this matter at length (in his Responsa Yabia Omer, Volume 1, Chapter 9) and rules that although it is preferable not to recite “Emet Toratenu Ha’Kedosha,” if one nevertheless wishes to say it, one has on what to rely.

Summary: It is preferable for one who has received an Aliyah not to recite the words “Emet Toratenu Ha’Kedosha” at the conclusion of the reading before having recited the concluding blessing, for this creates a concern of an interruption. Nevertheless, if one acts leniently and says it, one has on what to rely.

The Obligation to Light
We have already mentioned that the Sephardic custom is that only the head of the household lights Chanukah candles and the rest of the members of the household fulfill their obligation in this manner. The Ashkenazi custom, on the other hand, is that every member of the household light his own Chanukah candles. We have also mentioned that women are obligated in the Mitzvah of lighting Chanukah candles as well. Thus, a single woman or a woman whose husband is out of town must light Chanukah candles on her own. Similarly, if a man knows that he will arrive home late at night, he may appoint his wife as his agent to light the Chanukah candles on his behalf and she should subsequently light the candles with a blessing and the husband will fulfill his obligation in spite of the fact that he is not home.

A Child Lighting Chanukah Candles
Since the Mitzvah of lighting Chanukah candles applies only to men and women above the age of Bar/Bat Mitzvah, if a child under this age lights the Chanukah candles, the adult members of the household will not fulfill their obligation through his lighting. One should therefore not allow a child to light the Chanukah candles. Rather, the head of the household should light the first candle and if he wishes, he may allow a child to light the rest of the candles according to the letter of the law (although it is preferable for the father and son to light these candles together). The extra “Shammash” candle may be lit by anyone.

Regarding the law that a child may not light Chanukah candles, some say that a child of twelve years of age may light Chanukah candles (see Zivchei Tzedek, Volume 3, Chapter 41). This law is nevertheless doubtful. Nonetheless, if it happened that a child recited the blessings and lit Chanukah candles, there is no need to extinguish them and light other ones (see Chazon Ovadia-Chanukah, page 49).

Stipulation Regarding the Chanukah Candles
The sanctity of the Mitzvah of lighting Chanukah candles rests on the remaining oil and wicks of the Chanukah candles. One must therefore burn them after Chanukah. In order to avoid such a situation, it is appropriate that one stipulate before Chanukah that one does not intend to designate the oil and wicks for the sake of the Mitzvah. In this way, no sanctity will rest on the remaining oil and wicks and one will be free to use it as one wishes.