ליל הסדר – בנחת

סדר ליל פסח, שסידר לנו רש”י הקדוש, כך הוא: קַדֵּשׁ, וּרְחַץ, כַּרְפַּס, יַחַץ, מגִּיד, רַחְצָה, מוֹצִיא מַצָּה, מָרוֹר, כּוֹרֵךְ, שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ, צָפוּן, בָּרֵךְ, הַלֵּל, נִרְצָה.

וענין זה של סידור השלחן והכיסאות, הוא חשוב כל כך, עד שהזכירו מרן השלחן ערוך בפירוש בזו הלשון: “יסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות”. והמקובלים כתבו שיש ענין בזה על פי הסוד, שככל שהשלחן והמושבים מסודרים יותר בהידור, מגביר בזה את כוח הקדושה.

ואם מכינים את השלחן מבעוד יום, עוד לפני כניסת החג, מקיימים בזה את המצוה בהידור גדול, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן רסב) לגבי ערב שבת. והוסיף הגאון הראש”ל בספר ילקוט יוסף (סימן תעב) כי בערב פסח יש ענין גדול להקדים את ההכנות כי זוהי דרך חירות, כמו שרים ומלכים שמכינים להם את הסעודה ועורכים להם את השלחן זמן רב קודם הסעודה. והביא שכן כתב בספר ערוך השלחן.

השנה, שיחול ערב פסח בשבת, אי אפשר לסדר את השלחן מבעוד יום, וכפי שנבאר בעזרת ה' בהמשך.

אולם בזאת יש להזהר, שהרי עיקר סידור הבית והשלחן בדרך כלל מוטל על אם המשפחה, וישנם אנשים שמרוב רצונם לקיים את מצוות הפסח בהידור, הם באים בטענות ומענות לנשותיהם אם לא הצליחו להגיע לליל הסדר בדיוק על פי רצונם, ובזה מכניסים כעס ואיבה בליל פסח. וכמה חבל שדוקא בליל זה, שמשקיעים בו כל כך הרבה מאמצים, בסופו של דבר תשרה העצבות עליהם מפני רגזנותו וקפדנותו של בעל הבית, שאף הוא היה רצונו רק לטובה ולברכה.

לכן יש לכל אדם לכלכל צעדיו בתבונה, ואפילו אם יש לו איזו טענה נכונה על בני הבית, או שמסיבות אחרות אין הבית מאורגן בתכלית הסדר כרצונו, בכל זאת יחריש, וישתדל לסייע כמה שיוכל, ועיקר העיקרים שיהיה שש ושמח בליל הסדר, וישמח את כל בני ביתו, להנהיגם במנהגי מלכים ובני חורין, כי עיקר המלכות היא בלבו של האדם, שהוא מרגיש עצמו בן של מלכו של עולם, ולא בדברים הגשמיים.

(ויש לציין כי הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ”ל, היה מסדר בעצמו את השלחן ואת כל צרכי ליל הסדר יום לפני כניסת החג).

והרוצה לעשות חרוסת כזו בזמן הזה, יוכל לעשות כן בנקל, שיקח “סילאן” טבעי (לגמרי, שעשוי רק מתמרים ושיש עליו הכשר לפסח), ויוסף עליו אגוזים או שקדים טחונים. ויוצא בזה ידי חובה לכתחילה.

The Seder Night- Calmly and Pleasantly

The order for the first (and second, outside of Israel) night of Pesach, as arranged by the saintly Rashi, is, as follows: Kadesh, Urchatz, Karpas, Yachatz, Magid, Rochtza, Motzi-Matzah, Maror, Korech, Shulchan Orech, Tzafun, Barech, Hallel, Nirtzah.

Being Knowledgeable
If one is not that familiar with the laws of the Seder night and is planning on leading a Seder at home, it is appropriate to purchase a clear and elucidated Pesach Haggadah, such as the “Chazon Ovadia” Pesach Haggadah, and begin to review it from now so that by the time Pesach comes around, one will be able to lead the Seder correctly and with confidence. In this way, one will be able to have a positive impact on one’s family, especially on the Seder night whose main function is to teach one’s children and all those present about the great miracles Hashem performed for us during these days more than three-thousand years ago. These memories will be etched into the minds of those seated at the Seder for their entire lives. It is therefore incumbent upon the leader of the Seder to make sure everything is presented clearly and correctly.

Preparing the House
The house should be prepared as much as possible before the Seder night, including arranging the Seder table, chairs, and anything else related to the meal in the most beautiful manner possible. The more the table is decorated and adorned, the greater the fulfillment of the Mitzvah of conducting the Seder in the manner of free men is.

Indeed, Maran Ha’Shulchan Aruch mentions this law explicitly: “One should set the table with the most beautiful vessels one has and one should prepare one’s seat so that one can recline in a show of freedom.” The Mekubalim add that adoring the table and chairs in a beautiful manner adds great elements of sanctity to the Seder.

If the table is set during the day of Erev Pesach, before the holiday even begins, one fulfills this Mitzvah on a higher level, as Maran Ha’Shulchan Aruch writes regarding Erev Shabbat (see Chapter 262). The great Rishon Le’Zion, Hagaon Rabbeinu Yitzchak Yosef Shlit”a, writes in his Sefer Yalkut Yosef (Chapter 272) that preparing the Seder table earlier on in the day on Erev Pesach is an even greater Mitzvah as this is a manner of freedom comparable to great kings and officials for whom their meals are prepared and tables set long before their meal time.

Although this is the case on regular years, this year, when Erev Pesach coincides with Shabbat, the Seder table may not be prepared on Shabbat itself, for this would constitute preparing on Shabbat for another day. We shall discuss the correct procedure in a later Halacha.

Nevertheless, one should take the following idea into consideration. In general, the preparations for the Seder usually fall squarely on the shoulders of the matron of the house. There are those men who, in pursuit of their longing to prepare the Seder in a glorified manner, who have all sorts of criticisms to share with their wives for not having prepared the Seder table up to par with their expectations. This, in turn, causes strife and anger to reign supreme on the Seder night. It is such a shame that the night for which so much effort was exerted will be marred with an aura of sadness as a result of the head of the household’s anger and grievances, as even he probably meant well ultimately.

Thus, one must prepare one’s self mentally accordingly and even if one has constructive critisicm for one’s household that may indeed be correct or if the house is not prepared exactly as one had envisioned, nevertheless, one should remain silent and merely try to help as much as one can. The most important part of the Seder night is to be completely joyous, inside and out, and to gladden one’s family while leading them in a manner of freedom. The true manifestation of freedom is in one’s heart when one feels like a son of the King of all Kings and not in materialistic matters.

(We should point out that the great Rosh Yeshiva, Hagaon Harav Elazar Menachem Mann Shach zt”l, would prepare the Seder table and anything else that was necessary for the holiday on his own on Erev Pesach.)

The Seder Plate
One should prepare the Seder plate with the customary foods used during the Seder as explained in the Pesach Haggadah. One should try to make the Seder plate as beautiful as possible.

Charoset
Charoset is a food prepared in commemoration of the mortar the Jewish nation would work with while enslaved in Egypt. It should therefore be prepared in a way that it is more solid so that it resembles mortar and not liquidy. Nevertheless, the Iraqi custom is to prepare “Hilk” which is made by squeezing boiling dates and adding some crushed walnuts and almonds on top. Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l would use this himself for Charoset. The custom was present during the times of the Rambam and one should not disparage it since this concoction does somewhat resemble mortar.

One who wishes to prepare such Charoset nowadays can do so easily by taking natural “Silan” (date honey) under reliable Pesach supervision and adding some crush walnuts or almonds on top of it. This can be used to fulfill the Mitzvah in the most preferable manner.

השוכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת
ראש חודש

שאלה: מי ששכח להזכיר בתפלת ראש חודש, “יעלה
ויבא”, האם עליו לחזור ולהתפלל שנית?

תשובה: הדבר ידוע בסדר התפלה של ראש חודש, שאנו מזכירים
באמצע ברכת “רצה” שבתפלת העמידה, נוסח “יעלה ויבא”, שבו מוזכר
ענין ראש חודש, שיחדשהו ה' לטובה ולברכה. ונוסח זה הוא מעיקר תקנת חכמים שסידרו
עבורינו את כל נוסחי התפלה.

בגמרא במסכת ברכות (ל:) מבואר,
כי מי שטעה ולא הזכיר “יעלה ויבא” בתפלת ראש חודש (וכמו יום שלישי ויום רביעי שלפנינו, שהם ימי ראש חודש
אלול), חייב לחזור ולהתפלל שוב את תפלת העמידה. משום שהמתפלל בלא הזכרת ראש חודש,
הרי הוא כמי שלא הזכיר חלק מנוסח התפלה שכולו תקנת חכמים, ועליו לחזור ולהתפלל
שנית את תפלת העמידה. (ובכל מקום שאנו אומרים שעליו לחזור ולהתפלל, הכוונה רק
לתפלת העמידה).

ובגמרא שם, מבואר בדברי רבי
יוחנן, שכל מה שאמרנו שמי ששכח לומר יעלה ויבוא חוזר להתפלל, זהו דוקא באדם יחידי,
אבל השליח ציבור שהתפלל ושכח בתפלתו להזכיר “יעלה ויבא”, אינו חוזר,
מפני טורח הציבור, שיצטרכו כולם להמתין ולשמוע שנית את תפלת החזן, ולכן לא
הצריכוהו חכמים לחזור ולהתפלל, ודי לו במה שיזכיר אחר כך את ענין ראש חודש בתפלת
המוסף. אבל אדם יחיד שהוא מתפלל, בין הוא מתפלל בציבור, ובין הוא מתפלל ביחידות
בביתו, ושכח להזכיר יעלה ויבא של ראש חודש בתפלה, חייב לחזור ולהתפלל שנית. וטוב
שיחזור להניח תפילין כשמתפלל פעם שניה. (וכמו שביאר ענין זה באורך, מרן רבינו
שליט”א בספר הליכות עולם בראש חלק ה).

ולסיכום: השוכח להזכיר “יעלה ויבוא בתפלת ראש חודש, ונזכר לאחר
שסיים את התפלה, עליו
לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר לפני שסיים את תפלת העמידה, עליו לחזור
ל”רצה”, ולומר “יעלה ויבוא” כהלכה. וכמבואר בדברי מרן בשלחן
ערוך (סימן קכו).

וכל זה שייך דוקא בתפלת שחרית
או בתפלת מוסף ומנחה של ראש חודש, אבל השוכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ערבית של ראש
חודש, אינו צריך לחזור כלל על תפלתו.

One Who Forgets to Mention “Ya'aleh Ve'Yavo”
During Rosh Chodesh Prayers

Question: If one forgets to mention
“Ya'aleh Ve'Yavo” during Rosh Chodesh prayers, must one repeat the
Amidah prayer again?

Answer: It is well-known that during Rosh Chodesh prayers, the
“Ya'aleh Ve'Yavo” paragraph, which discusses the idea of the new
month coming upon us amid blessing and goodness, is added in the middle of the
“Retzeh” blessing of the Amidah prayer. This text was established by
the same Sages who established the rest of the prayer texts.

The Gemara (Berachot 30b) states that if one mistakenly forgets to insert
“Ya'aleh Ve'Yavo” into the Amidah prayer of Rosh Chodesh (such as
will be the case this coming Tuesday and Wednesday which are both days of Rosh
Chodesh Elul), one must repeat the entire Amidah prayer, for if one prays
without mentioning Rosh Chodesh, it is as if he has omitted any other part of
the Amidah prayer which was entirely instituted by the Sages; one must
therefore repeat the entire Amidah. (Anytime we mention praying again, this
refers to repeating only the Amidah prayer.)

The Gemara (ibid.) explains that according to the opinion of Rabbi Yochanan,
when we said that one who forgets to add “Ya'aleh Ve'Yavo” must
repeat the Amidah prayer, this refers only to the regular members of the
congregation; however, if the Chazzan forgets to insert “Ya'aleh
Ve'Yavo” into his repetition of the Amidah prayer, he need not repeat the
Amidah, for this will over-burden the congregation since they will have to wait
until the Chazzan recites the repetition of the Amidah once again. Our Sages
therefore did not require the Chazzan to repeat the Amidah and his mention of
Rosh Chodesh in the Mussaf prayer is sufficient. However, if any other person
besides for the Chazzan who forgets to add “Ya'aleh Ve'Yavo” in the
Rosh Chodesh Amidah prayers, whether one is praying with a Minyan or alone in
one's home, one must repeat the Amidah prayer once again. It is preferable for
one to don one's Tefillin again before praying a second time (as Maran
Shlit”a discusses at length in his Halichot Olam-beginning of Volume 5).

Summary: If one forgets to insert “Ya'aleh Ve'Yavo” in the
Amidah prayer of Rosh Chodesh and remembers his error only after concluding the
Amidah, one must recite the Amidah prayer over again. If one remembers before
the conclusion of the Amidah prayer, one must return to the beginning of the
“Retzeh” blessing, insert “Ya'aleh Ve'Yavo” as per the Halacha, and then continue with the
rest of the Amidah as usual. (See Maran Ha'Shulchan Aruch, Chapter 126)

All this applies only to the Shacharit and Mincha prayers of Rosh Chodesh.
However, if one forgets to mention “Ya'aleh Ve'Yavo” within the
Amidah of the Arvit prayer of Rosh Chodesh, one need not repeat the Amidah
prayer at all.

שכח לומר יעלה
ויבוא, ועבר זמן התפלה

שאלה: מי ששכח להזכיר “יעלה ויבוא” בתפלת
העמידה של שחרית של ראש חודש, ונזכר בכך רק לאחר שעבר כבר זמן התפלה, מה עליו
לעשות? ומה דין אשה שהתפללה ושכחה להזכיר יעלה ויבוא?

בהלכה
הקודמת ביארנו, שמי שהתפלל תפלת העמידה של שחרית
או של מנחה של ראש חודש, ושכח להזכיר בתפלתו “יעלה ויבוא”, ונזכר בכך
לאחר שסיים את התפלה, עליו לחזור ולהתפלל שנית. וכפי שנתבאר.

תזכורת
– דין “תפלת התשלומין“
ועתה
לנדון השאלה שלנו, עלינו להזכיר, כי מי ששכח לגמרי להתפלל איזו תפלה, כגון שלא
התפלל שחרית, ונזכר בכך לאחר שעבר זמן אותה התפלה, הרי הדין הוא,
שעליו
להתפלל לאחר מכן פעמיים. ולדוגמא, מי ששכח להתפלל תפלת שחרית, ועבר זמן התפלה,
עליו לחזור ולהפלל פעמיים תפלת מנחה, הפעם הראשונה לשם תפלת מנחה, והפעם השנייה
לשם “תפלת תשלומין“.

תשלומין
למי ששכח יעלה ויבוא
וכן
הדין לגבי מי ששכח להזכיר יעלה ויבוא בתפלת העמידה, ונזכר לאחר שעבר זמן תפלת
שחרית (כלומר, עבר זמן חצות היום, ובימים אלה זמן חצות היום בארץ ישראל הוא בערך
בשעה שתים עשרה וארבעים וחמש דקות), הרי דינו של אדם זה, הוא שווה לדין
אדם ששכח לגמרי להתפלל איזו תפלה, ועבר זמן אותה התפלה, שעליו להתפלל את
התפלה הבאה אחריה, ובסמוך לה להתפלל “תפלת התשלומין“.

וכגון
במקרה שלנו, שעבר זמן תפלת שחרית, ושכח להזכיר יעלה ויבא, עליו להתפלל תפלת
תשלומין של שחרית, אחרי תפלת המנחה. ולכן מיד אחרי תפלת מנחה, יעמוד שוב ויתפלל
תפלת שמונה עשרה לשם תשלומין על תפלת שחרית שלא התפלל.

שכח
“יעלה ויבוא”, ושכח לגמרי להתפלל מוסף
אולם
אם אדם זה טעה בכפליים, שאם לא די בכך ששכח להזכיר “יעלה ויבא” בשחרית,
הרי
ששכח גם להתפלל תפלת מוסף, מכיון שלא הלך לבית הכנסת, ופרח מזכרונו כל ענין ראש
חודש, ולא נזכר בכך אלא כאשר עבר זמן התפלה. הרי שעליו להתפלל ראשית כל תפלת
“מנחה”, ואחריה יתפלל “תשלומין” של שחרית, ואחר כך יתפלל תפלת
מוסף. וטעם הדבר, כי תפלת מוסף, זמנה כל היום (כלומר, מותר להתפלל מוסף אפילו אחרי
חצות היום, עד שקיעת החמה), אולם אי אפשר להתפלל מוסף לפני שחרית, מפני שתפלת
שחרית קודמת לה. ושחרית אינו יכול להתפלל כי עבר זמנה. לכן, יתפלל
מנחה, ואחר כך תשלומין של שחרית, ואחר כך מוסף.

אשה
ששכחה יעלה ויבוא
אשה
ששכחה לומר יעלה ויבוא, דינה שווה לדין האיש, שחייבת לחזור ולהתפלל שנית, עם כל
פרטי הדינים האמורים לעיל.

ולסיכום: השוכח להזכיר בתפלת ראש חודש “יעלה
ויבא”, חייב לחזור ולהתפלל את תפלת העמידה שנית.

ואם
נזכר רק אחרי חצות היום, עליו להתפלל מנחה, ואחרי תפלת מנחה יתפלל שוב תפלת העמידה
כתשלומין על תפלת שחרית. ואם לא התפלל גם מוסף, ועבר זמן חצות היום, יתפלל מנחה,
ואחר כך תשלומין של שחרית, ואחר כך מוסף. ודין האשה שווה לדין האיש בכל פרטי
הדינים הללו.

If One Forgets to
Recite “Ya'aleh Ve'Yavo” and the Time for Prayer Has Passed

Question:
If
one forgets to mention “Ya'aleh Ve'Yavo” in the Shacharit prayer of
Rosh Chodesh and remembers only after the time for prayer has passed, what
should one do? Additionally, what is the law regarding a woman who has
forgotten to insert “Ya'aleh Ve'Yavo” into her Rosh Chodesh prayer?

Answer: In the previous
Halacha we have discussed that
if one recites the Amidah of the Shacharit or Mincha prayer on Rosh Chodesh,
forgets to add “Ya'aleh Ve'Yavo”, and remembers only after having
concluded one's Amidah prayer, one must repeat the Amidah a second time.

A Brief Overview of the Laws of a “Reimbursed” Prayer
Regarding our question, if one completely forgets to pray any given prayer, for
instance, if one has not prayed Shacharit, and the time for that prayer has
passed, one must recite the next prayer of the day twice. For example, if one
forgets to pray Shacharit and the time for Shacharit prayers has already
passed, one must then pray Mincha twice: the first time corresponding to the
Mincha prayer and the second acting as a “reimbursed” prayer for the
Shacharit one missed.

A “Reimbursed” Prayer for One Who Forgets “Ya'aleh
Ve'Yavo”
The above law applies to one who forgets to add “Ya'aleh Ve'Yavo” in
the Amidah prayer and remembers only after the time for praying Shacharit has
already passed (which is passed halachic midday, at this
time of year at approximately 12:45 PM in Israel and 1:00 PM in New York). The
law in such a scenario will be equal to the law of one who has completely
forgotten to pray any given prayer and the time for that prayer passes in which
case one will have to recite the following prayer of the day and immediately
afterwards recite a “reimbursement” prayer.

Thus, in our situation where one has forgotten to insert “Ya'aleh
Ve'Yavo” and the time for Shacharit has passed, one must recite a
“reimbursement” prayer for the Shacharit one has not prayed
adequately immediately after reciting the Amidah prayer of Mincha.

One Who Forgets to Mention “Ya'aleh Ve'Yavo” and Completely
Forgets to Pray Mussaf
Nevertheless, if one makes a double error, i.e. not only did one forget to
insert “Ya'aleh Ve'Yavo” in Shacharit but one has also forgotten to
pray Mussaf (seemingly because one did not attend the synagogue and it has
completely slipped his mind that the day is Rosh Chodesh) and only remembers
after the time for prayer has passed, one must first pray Mincha after which
one recites a “reimbursement” prayer for Shacharit and only then
should one pray Mussaf. The reason for this is because the time for the Mussaf
prayer spans the entire day (i.e. one may pray Mussaf even after halachic midday until sunset), however, one cannot pray Mussaf
before praying Shacharit, for Shacharit precedes Mussaf and one cannot pray
Shacharit, for the time for Shacharit has already passed. Thus, one must first
pray Mincha, then recite a “reimbursement” prayer for the inadequate
Shacharit, and only then may one pray Mussaf.

A Woman Who Forgets to Add “Ya'aleh Ve'Yavo”
The laws of a woman who forgets to insert “Ya'aleh Ve'Yavo” in her
Amidah prayer of Rosh Chodesh are equal to the laws of a man and she must
repeat the Amidah based on all of the detailed laws mentioned above and in the
previous Halacha.

Summary: One who forgets to insert “Ya'aleh Ve'Yavo” in a Rosh
Chodesh prayer must repeat the Amidah once again.

If one remembers only after halachic midday, one must
pray Mincha and immediately thereafter recite another Amidah as a
“reimbursement” prayer for Shacharit. If, in addition, one has
forgotten to pray Mussaf and halachic midday has passed,
one must first pray Mincha and then a “reimbursement” prayer for
Shacharit and then one should pray Mussaf. A woman's law is equal to a man's
regarding all of these detailed laws.

מרק עם שקדי מרק

שאלה: מהי ברכת מרק עם קרוטונים או שקדי מרק או אטריות?

תשובה: בימים האחרונים למדנו את עיקרי הדינים של “עיקר וטפל” בברכות. ובכלל הדברים למדנו, שמאכל שמעורב בו קמח, ואפילו בכמות קטנה, והקמח בא לתת טעם במאכל, הרי תמיד ברכתו תהיה “בורא מיני מזונות”. ולכן על “ופלים” וכדומה, מברכים בורא מיני מזונות, אף על פי שרוב המאכל מורכב מדברים שברכתם “שהכל נהיה בדברו”.

ולכן כשנבוא לדון לגבי מרק שיש בו שקדי אטריות וכדומה, הרי ברכת האטריות היא “בורא מיני מזונות”, ולכן נראה לכאורה שיש לברך על כל המרק ברכת “בורא מיני מזונות”.

אולם באמת שרבותינו הראשונים כבר נחלקו ביניהם בענין זה. שיש אומרים שמאחר וכאשר שותים את המרק לבדו, אין כוונה בכלל לאכול מהאטריות, הרי זה דומה לשני מאכלים נפרדים לגמרי, כמו בשר ועל ידו אורז, שמברכים על כל אחד ואחד את הברכה הראוייה לו. ומחלוקת זו נוגעת לעוד מחלוקת אחרת, באופן שקשה מאד להסביר במסגרת זו את כל הדברים.

ולמעשה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל (חזון עובדיה ברכות עמוד קסו), שאם מדובר במרק שיש בו כמות חשובה של אטריות, אף על פי שהמרק הוא הרוב, יש לברך עליו “בורא מיני מזונות”. ובברכה זו נפטר גם המרק עצמו. וכן הדין לגבי קרוטונים או שקדי מרק, שאם שמים הרבה מהם במרק, (כמו שלפעמים ילדים מבקשים), יש לברך עליו “בורא מיני מזונות” (הלכה ברורה סימן רה). אבל אם מדובר במרק שיש בו מעט אטריות, ובפרט הדבר מצוי לגבי שקדי מרק וקרוטונים, ששמים אותם מלמעלה באופן שאינו מתערב עם כל המרק, אז יש לברך גם על המרק ברכת “שהכל נהיה בדברו”. ונכון לברך תחילה על משקה אחר “שהכל נהיה בדברו”, ואחר כך לברך על האטריות או ה”שקדי מרק” – “מזונות”, ובזה לצאת מכל ספק. (וראה מה שכתב בזה בספר ילקוט יוסף החדש בהל' ברכות).

וכן אם יש ספק אם מדובר ב”כמות חשובה” של אטריות או לא, יוכל לברך תחילה “שהכל” על דבר אחר, ואחר כך יברך “מזונות” על האטריות.

A Soup Containing Croutons

Question: What is the appropriate blessing on a soup which contains croutons, madlen (soup nuts), or noodles?

Answer: Throughout the past few days, we have discussed the basic laws of primary and secondary foods regarding blessings. We have learned that a food that has flour mixed into/with it, even if it is only a small amount of flour, will require the “Boreh Minei Mezonot” blessing as long as the flour is there to add flavor to the food. Thus, the blessing on wafers and similar items is “Mezonot” although a majority of it is comprised of “Shehakol Nihya Bidvaro” ingredients.

When analyzing the appropriate blessing on a soup containing croutons, noodles, and the like, it seems that since the blessing on the croutons or noodles is “Mezonot”, the appropriate blessing on the soup as a whole should therefore be “Boreh Minei Mezonot.”

Nevertheless, this matter is subject to a disagreement among the Rishonim, for some disagree with the above premise since when one drinks the soup alone, one has no intention of eating the noodles, this therefore resembles two completely separate foods, such as rice alongside meat, in which case one recites the appropriate blessing on each food. This dispute is contingent upon another rabbinic dispute which makes it extremely difficult to explain in the scope of this Halacha.

Halachically speaking, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l writes (in his Chazon Ovadia-Berachot, page 166) that if there is a significant amount of noodles, even if most of the dish is comprised of soup, one should recite the “Boreh Minei Mezonot” blessing which will in turn exempt the soup as well. The same applies to croutons and soup nuts in that if one places a copious amount of these items into the soup (as children will sometimes request), the correct blessing on the soup is “Boreh Minei Mezonot” (see Halacha Berura, Chapter 205). However, if there is only a minimal amount of noodles in the soup, such as is the case regarding croutons or soup nuts when they are sparsely sprinkled on the top of the soup but are not mixed into the entire dish, the soup will then require an additional blessing of “Shehakol Nihya Bidvaro.” In such a case, it is preferable to first recite the “Shehakol” blessing on another beverage and then to recite the “Boreh Minei Mezonot” blessing on the noodles or croutons, in which case, one will avoid all doubt. (See recently published Yalkut Yosef-Hilchot Berachot for a discussion of this topic.)

Similarly, if one is doubtful regarding whether or not the amount of noodles in the soup is considered “significant” or not, one may first recite the “Shehakol” blessing on another beverage and then recite the “Mezonot” blessing on the noodles.

משמעות יום ט”ו בשבט – ודברים לליל ט”ו בשבט

הלילה (ליל יום חמישי), יחול ליל ט”ו בשבט.

יום ט”ו בשבט הוא “ראש השנה לאילנות” (ראש השנה דף ב.), ומקובל לחשוב, שכשם שביום א' בתשרי שהוא יום ראש השנה, דנים את כל באי עולם, לחיים או למוות, לעושר או לעוני וכדומה, כמו כן ביום ט”ו בשבט, דנים בשמים על האילנות וקובעים מה יהיה גורלם במשך השנה הקרובה.

אלא שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל כתב שבאמת הדבר אינו כן, וביום זה לא דנים כלל על האילנות. וכן כתב הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ”ל (רב שכונת הבוכרים בירושלים לפני כחמישים שנה), שהמוני העם טועים וחושבים שיום ט”ו בשבט הוא יום הדין לאילנות, ואין זה נכון, שהרי שנינו במשנה במסכת ראש השנה (דף טז.) שבחג השבועות דנים על פירות האילן, ולא ביום ט”ו בשבט בכלל. ואם כן עלינו להסביר מה המשמעות של יום ט”ו בשבט, שנחשב “ראש השנה לאילנות”?

אלא נראה שהטעם שנקבע יום ט”ו בשבט ליום ראש השנה לאילנות, הוא מפני שאז כבר ירדו רוב גשמי השנה, כמו שאמרו בגמרא במסכת ראש השנה (דף יד.) וכתב שם רש”י, שביום ט”ו בשבט, כבר עברו רוב הגשמים, והשרף עולה באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מיום זה. (ופירוש הדבר “חונטין”, הוא מצב שבו הפירות עברו חלק ניכר מתהליך גדילתם, ונחלקו הראשונים בשיעור זה כמה הוא בדיוק).

ומכל מקום יש לעניין יום ט”ו בשבט משמעות הלכתית רבה לכמה דינים בענייני תרומות ומעשרות ועורלה, והדברים מעט מסובכים, ובכל זאת רק לשם דוגמא נזכיר אחד מהם.

כתוב בתורה (ויקרא יט, כג): “כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל”. והסבירו חכמינו זכרונם לברכה: שצריך למנות שלוש שנים מעת נטיעת האילן, ורק אחר כך יהיו הפירות מותרים באכילה, אבל הפירות שגדלו על האילן בתוך שלוש השנים הראשונות, הרי הם אסורים בהנאה לעולם.

אולם אין למנות שלוש שנים אלו “מיום ליום”, כלומר, אין צורך להמתין שלוש שנים ממש, אלא הולכים בהם אחר “שנות העולם”. כלומר, ישנם מקרים בהם ניתן להסתפק בימים האחרונים של השנה, ולהחשיב אותם כמו שנה שלימה. ולדוגמא: אדם שנטע נטיעה בסוף שנת תשע”ז, אינו מחוייב להמתין עד לסוף שנת תש”פ כדי שהפירות לא יהיו “ערלה”, אלא הימים האחרונים של שנת התשע”ז, כבר נחשבים לו לשנה שלימה, ולאחר מכן הוא מונה את שנת תשע”ח ושנת תשע”ט, ומיד בראשית שנת תש”פ יצאו הפירות מאיסור ערלה.

וכמה ימים בסוף השנה נחשבים לשנה שלימה? ארבעים וארבעה ימים. ולדוגמא, אילן שנטעו אותו לפני יום ט”ז באב של שנת תשע”ז, שנותרו ארבעים וארבעה ימים עד לראש השנה תשע”ח, עלתה לו שנה לנטיעתם. והטעם שצריך להקדים ארבעים וארבעה ימים לפני סוף השנה, הוא משום ששלושים יום בסוף השנה הראשונה, נחשבים כמו שנה שלימה, ועוד ארבע עשרה יום יש להוסיף לקליטת הנטיעה באדמה, כי במשך ארבע עשרה יום הנטיעה עדיין לא נקלטה באדמה, ורק לאחר ארבע עשרה יום ניתן להתחיל למנות את שנות הערלה לאילן. ולפיכך צריך ארבעה וארבעים יום בשנה הראשונה, ומונה עוד שנתיים להשלמת שלושת השנים, שאם נטע את האילן בשנת תשע”ז כנ”ל, מונה שנתיים, תשע”ח ותשע”ט, ובשנת תש”פ הפירות מותרים באכילה. אלא שיום ט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ולכן אף בשנת תש”פ שהיא השנה הרביעית, הפירות שנמצאים על האילן עד יום ט”ו בשבט תש”פ אסורים בהנאה, ורק הפירות שגדלו אחרי ט”ו בשבט מותרים באכילה (אף בלא הפרשת תרומות ומעשרות, אבל נקראים פירות “נטע רבעי”, שמותר לאכלם אחר שיחללו את קדושתם על פרוטה לאחר שיתלשו הפירות, והפודה פירות רבעי מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון (נטע) רבעי. ולוקח פרוטה שהיא המטבע הפחות ביותר שיוצא, כגון עשר אגורות בארץ ישראל, ואומר, כל קדושת הפירות הללו וחומשם מחוללים על שווה פרוטה זה, וטוב שיאמר כן שלוש פעמים, ואחר כך הפירות מותרים באכילה, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות.)

ומכל מקום, אף שביום ט”ו בשבט לא דנים ממש מה יעלה בגורלם של האילנות באותה שנה, מכל מקום כתב רבינו יוסף חיים מבבל, שידוע הוא, שיש קבלה ביד חכמי אשכנז ז”ל, שצריך לבקש ביום ט”ו בשבט באופן מיוחד על האתרוג, שיזדמן לישראל אתרוג טוב ויפה בחג הסוכות.

דברים לליל ט”ו בשבט

הלילה הוא ליל ט”ו בשבט, ונוהגים בלילה זה להגיש כמה מיני פירות ולברך עליהם.

כבר ביארנו, שכאשר מוגשים לפנינו שני מיני פירות, האחד משבעת המינים, והשני אינו משבעת המינים, למשל, תפוח ותמר, יש להקדים ולברך על הפרי שהוא משבעת המינים תחילה, משום שמעלתו גדולה שנשתבחה בו ארץ ישראל.

הרש”ר הירש (בפרשת וירא) מסביר, שהמספר “שבע” רומז על התגלות ה' יתברך בבריאה. המספר שש רומז על הבריאה לבדה בששת ימי המעשה, ואילו בתוספת ספרה אחת, הספרה של יום השבת, מתבטאת מציאות ה' בעולם. ולכן המילה “שבועה” באה מאותו שורש של המילה “שבע”, כי משמעות השבועה, להעמיד את עצמו ואת כל הבריאה תחת הציוי והרצון של ה' יתברך.

יתכן לומר, שגם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל רומזים על השגחתו של ה' יתברך באופן מיוחד על ארץ ישראל.

המין הראשון בשבעת המינים, הוא החיטה. החיטה היא החשובה מכל המינים, ממנה מייצרים את הלחם שהוא עיקר מאכלו של האדם. לפיכך היה מן הראוי, שכאשר השיבולת של החיטה עומדת בשדה, היה עליה לעמוד זקופה וישרה. אולם המציאות שונה לגמרי, ככל שהחיטה משמינה ונעשית בשלה ועסיסית, היא דוקא הולכת ומתכופפת כלפי האדמה. מה משמעות הדברים?

מובא בספרים משל: אדם אחד ושמו בנימין, רצה להיות איכר. לא היה לו מושג על אופן זריעת החטים ועיבודן עד שהן תגענה לתכליתן. לכן הוא פנה לידיד שלו, שהיה איכר, וביקש ממנו ללמד אותו את רזי המקצוע.

האיכר שמח ללמד את חבירו בנימין, והזמין אותו לשדה לקראת החרישה הראשונה. כאשר הגיעו השניים לשדה, נגלה לעיניהם מחזה נפלא של אדמה פוריה ומוריקה. אולם מה רבה היתה תדהמתו של בנימין כאשר הוא רואה את חבירו עולה על המחרשה, והורס את כל יופיה של השדה. הוא החל צועק על חבירו, מה אתה עושה? אתה הורס הכל! השיב לו חבירו, המתן מעט ותראה.

לאחר מכן הביא האיכר גרעינים של חטה, והחל משליך ומפזר אותם על האדמה. שוב קם בנימין ואמר לו, מה אתה עושה? אתה מקלקל את הגרעינים היקרים! ושוב השיב לו האיכר, עליך להתאזר בסבלנות ולראות!

אחר כך שוב עלה האיכר על המחרשה, והחל הופך שוב את האדמה. בנימין תהה שוב, מה אתה עושה? הרי כעת אתה מקלקל את הגרעינים ושוב לא יהיה ניתן לאסוף אותם!

אולם לא עבר זמן רב, ושוב הגיעו השניים לשדה, אז כבר היתה השדה עמוסה בשיבולים יפהפיות שעלו וצמחו בשדה. כעת היה בנימין מרוצה, אולם חבירו האיכר עלה על המקצרה, והחל לקצור את השיבולים. אמר לו בנימין, השתגעת לגמרי? למה אתה קוצר את כל מה שזרעת? ושוב השיב לו האיכר, עליך להמתין בסבלנות!

אחר כך לקח האיכר את החטים, דש אותן, טחן אותן עד שהן נעשו כמו חול דק, הרטיב אותן ועשה מהן עיסה בוצית, ובנימין עומד מן הצד ולא יודע את נפשו, מה עושה האיכר?

אז קם האיכר, לקח את העיסה ובא להשליך אותה לתנור הבוער, כדי לאפות ממנה לחם. בנימין כבר לא יכול היה להתאפק, והחל צועק, מה אתה עושה? כל מה שהשקענו כעת אתה שורף? יצאת מדעתך! בנימין נעתר לבסוף להמתין עוד מעט, ומה מאד רבה שמחתו כאשר ראה כיכר לחם לתפארת יוצאת מן התנור!

והנמשל: אנו בעולם הזה דומים לבנימין. הקדוש ברוך הוא בחר באברהם יצחק ויעקב, ואז טלטל את יעקב ובניו מצריימה. שם עינו אותם בעבודת פרך, וכולם תמהו, מדוע עושה כך ה' לבני בחיריו? אך החכמים לימדונו, שכדאי להמתין ולראות מה יהיה בסוף. יצאנו ממצרים, ונדדנו במדבר ארבעים שנה, הגענו לארץ, נבנה בית ראשון ובית שני ושניהם נחרבו. לאחר מכן סבלנו גלות מרה ממרור, עם כל הצרות והתלאות שעברו על אבותינו במשך אלפי שנים. וחכמינו אומרים לנו, המתינו מעט, עדיין לא הגעתם לתכלית של כל המסע הזה!

והנה כעת אנו עומדים ממש בתוך התנור. אש הגשמיות בוערת בעולם, רבים מתבלבלים ונוטים אחרי השקפות עולם חדשות, נוטשים את הדרך שהאבות מסרו עליה את נפשם, ובכך הם בעצם דוחים את כל הסבלנות והסבל שעברו על עמינו עד עתה.

מי שמתבונן, יבין שכעת הוא הזמן הקריטי ביותר, כעת כדאי להמתין בסבלנות, כמו שהחיטה מרכינה את ראשה ככל שהיא כבדה ועשירה יותר, היא מביטה בהכנעה על האדמה שילדה אותה, כך עלינו להרכין ראש בפני תורתינו הנצחית, בפני המסורת שהחזיקה אותנו במשך אלפי שנים. זהו הזמן שמי שיעמוד בו, יזכה להגיע לתכלית בביאת משיח צדקינו.

The Significance of Tu Bishvat

The Fifteenth of Shevat or Tu Bishvat is the Rosh Hashanah for trees (Rosh Hashanah 2a). Most people commonly think that just as on the First of Tishrei, which is the day of Rosh Hashanah, all creations are judged for life or death, for wealth or poverty, and the like, so too, on Tu Bishvat, trees are judged in Heaven and their fate for the coming year is decided.

Nevertheless, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l writes that this is not the case, for on this day, the trees are not judged at all. Similarly, Hagaon Harav Avraham Chaim Na’eh zt”l (Rabbi of Jerusalem’s Bukharian Quarter approximately fifty years ago) writes that many have a misconception that Tu Bishvat is the Judgment Day for trees when in fact this is not the case, for the Mishnah in Masechet Rosh Hashanah (16a) writes that fruit trees are judged on the holiday of Shavuot, not on Tu Bishvat. If so, what is the significance of Tu Bishvat and why is it called the “Rosh Hashanah for Trees”?

It seems that the reason why Tu Bishvat was established as the New Year for trees is because at this point, most of the rainfall of the year has already fallen, as the Gemara in Masechet Rosh Hashanah (12a) and Rashi (ibid.) state that by the day of Tu Bishvat, most of the rainfall has already passed, the sap rises through the tree, and the fruits have reached a noticeable stage of development by this day (the Rishonim disagree exactly how much this is).

Nevertheless, the day of Tu Bishvat poses certain halachic implications regarding the laws of Terumot and Ma’asrot (tithing of produce) and Orla (fruits grown within three years of the tree being planted which are forbidden to benefit from). Just to illustrate this, let us discuss one such example.

The Torah states (Vayikra 19, 23): “When you shall come to the land and plant any kind of fruit tree, for three years shall it be considered forbidden and may not be eaten.” Our Sages explain that these three years must be counted from the time the tree was planted and only after this point will the fruit become permissible. However, fruits that have grown on the tree during its first three years since being planted are forbidden forever.

Nevertheless, these three years do not need to be counted as three complete years; rather, we follow the years of the world. This means that the last several days of the year and consider them like an entire year. For instance, if one planted a tree at the end of the year 5777, one need not wait until the end of the year 5780 for the fruits to leave their Orla status; rather, the final days of 5777 are considered one year, then the years 5778 and 5779 are another two, and immediately at the beginning of the year 5780, the fruits exit their Orla status.

However, only when there are at least forty-four days remaining in the year can this be considered an entire year. This means that if one planted a tree before the Sixteenth of Av of the year 5777, which is forty-four days before Rosh Hashanah of the year 5778, this counts as one year since being planted, for thirty days of the first year are considered one year and another fourteen days are added to compensate for the time it takes the sapling to take root in the ground; thus, a total of forty-four days are necessary for this to be counted as the tree’s first year. One must then count another two years for the completion of the three years, for instance, if one planted the tree in the year 5777, as we mentioned above, one counts an additional two years, 5778 and 5779, and in the year 5780, the fruits become permitted for consumption. However, since Tu Bishvat is the Rosh Hashanah for trees, although 5780 marks the fourth year, any fruits that are on the tree until Tu Bishvat of 5780 are forbidden to benefit from. Only the fruits grown after Tu Bishvat of the year 5780 are permitted for consumption, even without separating Terumot and Ma’asrot (since these fruits are called “Neta Reva’i” and are permitted for consumption after their sanctity has been transferred onto a coin after the fruits have been harvested. The individual redeeming the Neta Reva’i fruits recites the following blessing: “Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech Ha’Olam Asher Kideshanu Bemitzvotav Vetzivanu Al Pidyon Neta Reva’i.” One then takes a “Perutah,” which is a coin of minimal value, such as the ten-Agora coin in Israel and states: “All of the sanctity of these fruits and their fifth is transferred onto this coin which is worth a Perutah.” It is preferable for one to recite this text three times. After performing this procedure, the fruits are permitted for consumption immediately and Terumot and Ma’asrot need not be separated).

Although the actual fate of the trees for that year is not decided on Tu Bishvat, nevertheless, Hagaon Rabbeinu Yosef Haim of Baghdad writes that there is an accepted tradition from Ashkenazi sages that one should recite a special prayer regarding the Etrog (citron) fruit so that the Jewish people will merit obtaining beautiful Etrogim for the Sukkot holiday.

An Idea for the Night of Tu Bishvat

Tonight will mark Tu Bishvat and we customarily recite blessings and partake of various fruits and vegetables.

We have already discussed that when two types of fruits are served, one belonging to the Seven Species and the other not, such as a date and an apple, one should recite the blessing on the fruit belonging to the Seven Species, for it is more significant.

Rav Shimshon Refael Hirsch (Parashat Vayera) explains that the number seven represents Hashem’s revelation in the Creation. While the number six represents Hashem’s creation during the Six Days of Creation, one more number, corresponding to Shabbat, the will of Hashem comes to fruition in the world. It is for this reason that the word for “oath” in Hebrew “Shevu’a” is related to the number seven, “Sheva,” because an oath means placing oneself and the entire creation under the direct command and authority of Hashem.

It is possible then that the Seven Species which the Land of Israel was praised with also represent Hashem’s special supervision over the Land of Israel.

The first of the Seven Species is wheat, the most significant of all the species, from which bread, man’s primary stable, is made. It would seem appropriate then that a wheat stalk should stand tall and straight in the field. Interestingly though, as the wheat ripens and grows larger and fuller, the stalk begins bending over towards the ground. Why is that?

There is an interesting parable used to explain this: A man named Binyamin wished to become a farmer, however, he had no knowledge of how to plant wheat. He therefore turned to his friend, a seasoned farmer, and asked him to teach him the trade.

The friend was glad to teach Binyamin, and he invited him to his field before the first planting. When they arrived at the field, Binyamin saw a beautiful, glistening field before him and was horrified when his friend got on the tractor and starter plowing through the pristine earth. Binyamin began yelling at his friend, “What are you doing? You are ruining the field!” The friend replied, “Just wait and see.”

Next, the friend brought some golden wheat kernels and started spreading them on the ground. Once again, Binyamin yelled, “Why are you destroying these precious kernels?!”

Sometime later, the two arrived back at the field and saw it filled with beautiful stalks of wheat. Binyamin stood there, full of pride, but was again horrified when his friend mounted the tractor again and began harvesting the wheat. Binyamin exclaimed, “Why are you cutting down what you planted? Have you lost your mind?!” His friend exclaimed, “Wait patiently.”

The friend then threshed the wheat, ground it into fine powder, wet it, and turned it into large white dough. Binyamin stood side not knowing what to do with himself. What was his friend doing?

The farmer then took this dough and placed it into a fiery oven. Binyamin could not contain himself any longer and yelled, “Are you now about to burn everything we’ve invested in?!” A few minutes later, Binyamin was finally pleasantly surprised when a fine-looking loaf of bread came out of the oven.

The interpretation of this parable is as follows. In this world, we are like Binyamin. Hashem chose Avraham, Yitzchak, and Yaakov, and then sent Yaakov down to Egypt, where they were eventually tortured and killed. Everyone wondered why Hashem did this to His chosen nation. However, our Sages taught us to wait and see what Hashem had in store for us. We left Egypt, wandered in the desert for forty years, entered the Land of Israel where the first and second Temples were built, and later destroyed. We were then subjected to almost two millennia of endless persecution. Our Sages keep urging us to be patient and wait, for we have not yet reached the end of the journey!

At this point, we are sitting in the oven. The fire of materialism is raging in the world. Many people are confused and follow the appeal of this generation, thus abandoning the values our ancestors gave up their lives for and giving up on all the patience and suffering our nation endured until now.

Everyone understands that this is the most critical time in the Jewish nation’s history, and it is the most worthwhile juncture to gird ourselves with patience now. Just as the wheat stalk bends over the fuller it becomes as it gazes humbly at the earth that bore it, so must we bend our heads in subjugation to our eternal Torah and a tradition that held us together for thousands of years. Whoever holds on now will merit the ultimate goal of the arrival of our righteous Mashiach!