תקיעת שופר

מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר ביום ראש השנה, שנאמר “יום תרועה יהיה לכם”. ואסור לדבר בין התקיעות, וכל שכן בזמן התקיעות עצמם, ומשעה שבירך “לשמוע קול שופר” (או שיצא ידי חובת הברכה מפי השליח ציבור), לא יוציא הגה מפיו עד שישמע את התקיעות.

נאמר בתורה שלוש פעמים “יום תרועה יהיה לכם”, “זכרון תרועה מקרא קודש”, “והעברת שופר תרועה”. וקיבלו רבותינו “הלכה למשה מסיני”, שכל התקיעות הללו אמורות לגבי ראש השנה, שיש לתקוע בו שלוש פעמים.

וכל תרועה שצריך לתקוע, מורכבת משלוש תקיעות. תקיעה, תרועה ותקיעה. כי כל תרועה, צריך שיהיו לפניה ולאחריה קולות של תקיעה פשוטה. שכך למדו רבותינו מן הפסוקים. נמצאנו למדים, שעלינו לתקוע שלוש תרועות, ולפני ולאחרי כל אחת מהן, יש לתקוע תקיעה פשוטה. ובסך הכל: תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה. שהן תשעה קולות של שופר.

התקיעה שנאמרה בתורה, היא קול תקיעה חלקה, ישרה ורצופה. אולם לגבי התרועה שנאמרה בתורה, יש בידינו ספק מה היא. מפני שחלפו הרבה שנים, ונתפזרו עם ישראל בגלות, ותקיעת שופר היא דבר שמתרחש רק פעם אחת בשנה, ולכן אין אנו יודעים איך התרועה נשמעת, האם היא היללה שמיללות הנשים בשעה שמייבבות, והן קולות קצרים ביותר ורצופים (מה שאנו קוראים בזמן הזה “תרועה”), או שהתרועה היא האנחה כדרך שנאנח אדם פעם אחר פעם כאשר דואג לבו מדבר גדול (כלומר, שלוש פעמים תו תו תו, מה שאנו קוראים “שברים”). או אולי, התרועה שנאמרה בתורה היא שניהם יחד, גם קול היללה וגם קול השברים.

ומחמת הספק, אנו עושים הכל. נמצא שסדר התקיעות כך הוא: התוקע מברך, ומיד תוקע “תקיעה” ולאחריה שלושה “שברים” ואחריהם “תרועה” ואחריה “תקיעה”. וחוזר על סדר זה שלוש פעמים. ותוקע “תקיעה”, ואחריה שלושה “שברים” ואחריהם “תקיעה”, וחוזר על סדר זה שלוש פעמים. ותוקע “תקיעה” ואחריה “תרועה” ואחריה “תקיעה”, וחוזר על סדר זה שלוש פעמים. נמצא מנין התקיעות שלושים, כדי להסתלק מן הספק. (ראש השנה לד. והרמב”ם פ”ג ה”א ומרן בש”ע סימן תקצ).

והוא מה שאנו רואים במחזורים: תשר”ת תשר”ת תשר”ת, כלומר תקיעה שברים תרועה תקיעה – שלוש פעמים. ואחר כך, תש”ת תש”ת תש”ת, כלומר תקיעה שברים תקיעה – שלוש פעמים. ואחר כך תר”ת תר”ת תר”ת, והוא תקיעה תרועה תקיעה – שלוש פעמים.

ורמז לדבר “יום תרועה יהיה לכם”, “יהיה” בגימטריא שלושים.

ואלו התקיעות הן חובה מעיקר הדין. ומלבד זה תוקעים עוד שלושים תקיעות בחזרת השליח ציבור של מוסף. ולאחר מכן בסיום התפלה.

Shofar Blowing

There is a positive Torah commandment to hear the Shofar blasts on Rosh Hashanah, as the Torah states, “A day of blasts shall it be for you.” It is forbidden to speak between the various sets of Shofar blasts and this is certainly the case during the time the Shofar is actually being sounded. As soon as one recites the blessing of “Lishmo’a Kol Shofar” (or has fulfilled one’s obligation by hearing the Shofar blower recite it), one should not utter anything until one hears the Shofar blasts.

How Many Blasts Must One Hear?
According to the Torah, it is sufficient to hear nine Shofar blasts on Rosh Hashanah. Let us now discuss this further:

The Torah states “blasts” in three different contexts: “A days of blasts shall it be for you”, “A memorial of blasts, a convocation of holiness”, and “And you shall make a proclamation with the Shofar blasts”. Our Sages had an oral tradition from Moshe Rabbeinu that all of these blasts apply to Rosh Hashanah and one must sound three blasts on that day.

Every sounding of Shofar blasts on Rosh Hashanah must be comprised of three separate blasts: Teki’ah, Teru’ah, Teki’ah. This is because or Sages derived from various verses in the Torah that every Teru’ah sound must be preceded and followed by a Teki’ah sound. Thus, we must blow three Teru’ah blasts, each of them preceded and followed by a Teki’ah blast, amounting to three sets of Teki’ah, Teru’ah, Teki’ah, i.e. nine blasts.

Why Do We Blow Many More than Nine Shofar Blasts?
Based on the above, one should only be required to hear three sets of Teki’ah, Teru’ah, Teki’ah on Rosh Hashanah. However, this is not what is practiced, as we shall now explain:

The Teki’ah described by the Torah refers to a flat, straight, continuous Shofar blast. Nevertheless, a doubt exists regarding what the Torah describes as a “Teru’ah” because many years have passed and the Jewish nation has been scattered in the diaspora as a result of several long exiles. Thus, we are unsure whether Teru’ah refers to a wailing sound that women make when crying, i.e. very short, continuous sounds blown one after another (what we refer to as “Teru’ah” nowadays) or a longer sighing sound one would make again and again when worried about something important (three times, what we would call “Shevarim” nowadays). It is likewise possible that the Torah-prescribed “Teru’ah” actually refers to a combination of both sounds, sighing and wailing.

Because of this is vested in doubt, we blow all of these. Thus, the proper order of blowing the Shofar is, as follows: After reciting the blessing, the Shofar-blower blows a Teki’ah, followed by a Shevarim, immediately followed by a Teru’ah, followed by a Teki’ah. This order is repeated three times. After a brief pause, the blower then blows a Teki’ah, followed by a Shevarim, followed by a Teki’ah. This order is likewise repeated three times. After another short pause, the blower resumes by blowing a Teki’ah, followed by a Teru’ah, followed by a Teki’ah. This order is likewise repeated three times. The final order of Shofar blasts necessary in order to remove all doubt is therefore thirty. (See Rosh Hashanah 34a, Rambam Hilchot Shofar, Chapter 3, Halachot 1-3, and Shulchan Aruch, Chapter 590, Sections 1-2.)

These Shofar blasts are obligatory according to the letter of the law. Besides for these, thirty more blasts are blown during the silent Mussaf Amida prayer, another thirty during the Chazzan’s repetition of Mussaf, and a final ten within the Kaddish following Mussaf.

עירוב תבשילין שיש לעשות בשנה זו (ראש השנה התשפ”ה), ודין מקלחת ביום
ראש השנה

בהלכה הקודמת ביארנו את דין הדלקת הנרות בימי ראש השנה, והזכרנו שביום טוב שחל בערב שבת, יש להניח “עירוב
תבשילין”, וכמו שנבאר.

עירוב תבשילין, מהו?
בשנה זו (התשפ”ה) יחול יום
טוב שני של ראש השנה ביום שישי הקרוב. ואסרו חכמים לבשל ביום טוב לצורך השבת אלא
על ידי “עירוב תבשילין”. וכיצד עושים עירוב תבשילין?  יש להניח
“פת ותבשיל” מערב יום טוב, (כלומר, מיום רביעי), לצורך השבת
(כלומר, לצורך אכילתו בשבת), כדי שיהיה ניכר, שאינו מתחיל בבישול ובאפיה ביום טוב
לצורך השבת, אלא רק מסיים מלאכתו.

ביאור הדברים
וביאור הדברים, כי מפני כבוד יום
טוב, אסרו חכמים לבשל ביום טוב לצורך השבת, (שלא יראה כאילו היום טוב, הוא כיום
חול בפני השבת). אבל אם התחילו לבשל לכבוד שבת כבר מערב יום טוב (כלומר, לפני
שנכנס החג), וביום טוב עצמו רק מסיימים את המלאכה, אין בכך פגיעה בכבוד יום טוב.
ולכן מניחים תבשיל ופת מערב יום טוב לצורך השבת, כדי להראות שכבר התחילו עוד קודם
יום טוב בהכנת המאכלים לצורך השבת, וביום טוב עצמו אינם אלא כמסיימים את המלאכה).
ואם לא עשה עירוב תבשילין, אינו יכול לבשל ביום טוב לצורך השבת.

אופן הכנת העירוב
הפת והתבשיל שצריך להשאיר, יש בהם
כמה פרטי דינים. והנהוג הוא להניח פת,
דהיינו לחם, (במשקל של כ-30 גרם)
וביצה קשה. וכשלוקח את הפת והתבשיל בערב יום טוב (לפני כניסת החג) מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו
במצוותיו וצונו על מצות עירוב.( ויברך בשם ומלכות,  ואחר
כך יאמר: בדין עירובא, יהא שרי לנא לאפויי ולבישולי ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא
מיום טוב לשבת. (פירוש הדברים: בעירוב זה, יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק הנר
ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת). ואחר כך שומר את הפת והתבשיל , ואוכלם (לכתחילה)
בליל שבת.

עירוב כללי
ברוב המקומות נוהגים רבני העיר
לעשות עירוב תבשילין, באופן מיוחד שמועיל לאותם ששכחו לעשות עירוב תבשילין, ולכן
אם שכח לעשות עירוב תבשילין והרב הנמצא במקומו עשה עירוב באופן כזה, יכול לסמוך על
עירובו של הרב, ומותר לבשל ביום טוב לצורך השבת, ומכל מקום לכתחילה חייב כל אדם
לעשות עירוב תבשילין בביתו.

לסיים את המלאכות מוקדם
אף על פי שעשה עירוב תבשילין,
לכתחילה יש לסיים את כל המלאכות שעושים ביום טוב לצורך השבת, בעוד היום גדול,
כלומר בשעה מוקדמת, ולא להמשיך במלאכות עד סמוך לכניסת השבת. ומכל מקום אם נתעכב
מחמת איזו סיבה, רשאי להמשיך לבשל ביום טוב עד סמוך לשקיעת החמה.

הדלקת הנרות בשנה זו
הדלקת נרות שבת ביום טוב השני של
ראש השנה, צריכה להיות כעשרים דקות קודם שקיעת החמה, מפני שלאחר מכן כבר מתקדש
היום בקדושת השבת, ואסורה הדלקת הנר.
ומותר להכין את נרות השבת ביום טוב
עצמו.

דין מקלחת ביום ראש השנה
לשאלת רבים, בענין מקלחת בימי ראש השנה הבאים עלינו לטובה, (שהם
יומיים הסמוכים ליום שבת קודש), כבר ביארנו את פרטי הדין בזה בהלכה מיוחדת. ובדבר השאלה המתעוררת מידי שנה בארצות הברית, לגבי דודי
מים הגדולים המצויים שם, שהם מלאים מים רותחים תמיד, ותחת הדוד דולקת אש קטנה,
שלפעמים (כשמתרבים המים הקרים, ואז על ידי הפעלת טרמוסטט)
האש מתגברת ומרתיחה שוב את המים. הנה דנו בזה כמה מגדולי דורינו. והרה”ג רבי
גבריאל אלבז שליט”א (עורך ההלכה יומית בשפה האנגלית), האריך בדין זה
בתשובה, והציגה בפני מורינו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט”א, והלה
השיבו בתשובה מיום כ”א אלול התשע”ג, שהוא מצטרף להקל בזה, שמותר להתקלח
ממים היוצאים מדוד זה,
כאשר היו כבר מים רותחים בדוד עוד
לפני יום טוב, והביא כמה טעמים להקל בדבר, מפי סופרים וספרים.

The Eruv Tavshilin
One Should Make this Year 

(Rosh Hashanah-5785) 

and the Laws of Showering on Yom
Tov

In the previous Halacha, we have explained the laws of
candle-lighting on both days of Rosh Hashanah. We have mentioned that when Yom
Tov coincides with Erev Shabbat (Friday), one should place an Eruv
Tavshilin, as we shall now explain.

ביטול מצוות עשה וברכה לבטלה

שאלה: לפני כמה ימים מסרתי את התפילין שלי לבדיקה, ולחרדתי גילה הבודק שבתפילין של ראש היתה חסרה מילה אחת, שהוא פסול ברור, וכמובן החליף מיד את הפרשיות כהלכה, אך לבי מר לי על העבר, מהו התיקון שעלי לעשות לכפר על עווני?

תשובה: בשאלה זו נשאל מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל (בספרו עמוד כו), והשיב, שעלינו לדון כאן בשני ענינים נפרדים.

האחד, מצד מה שהשואל לא הניח תפילין של ראש במשך כמה שנים, והענין השני, מצד מה, שהיה מברך בכל יום ברכה לבטלה על התפילין. כי האדם ששאל על כך את מרן זצ”ל, היה אשכנזי, והאשכנזים נוהגים לברך על תפילין של ראש ברכה נפרדת, נמצא, שאם התפילין פסולות, בודאי שאין לברך על הנחתן, ואם בירך, הרי היא ברכה לבטלה, שהוא איסור מן התורה לדעת הרמב”ם כמו שביארנו כבר.

והנה ראשית כל נבאר, שזה החוטא העומד לפנינו, דינו הוא כדין “שוגג”, כלומר, ישנם שלש מדרגות בכל מעשה, ישנו “מזיד”, שהוא העושה איזה מעשה בכוונה תחילה, כגון מי שנוסע בשבת, ויודע שאסור ליסוע בשבת. וישנו “שוגג”, שהוא העושה מעשה בלא כוונה, כגון מי שנסע בשבת ולא ידע שאותו היום הוא שבת וכיוצא בזה. ויש “אנוס”, והוא מי שעושה מעשה מחמת אונס, כגון מי שלקחו אותו אנשים אחרים והכריחו אותו ליסוע בשבת בעל כורחו. והנה ה”אנוס”, הוא פטור לגמרי, שאינו אחראי למעשיו. וה”מזיד”, הוא אחראי במלוא כובד האחריות על מעשיו. אולם השוגג, אין דינו חמור כדין המזיד, שהרי לא התכון למה שעשה, ומאידך גיסא, אינו יכול לפטור עצמו לחלוטין מן הדין כמו מי שהיה אנוס, שהרי אילו היה נזהר, לא היה נופל באותו מכשול שנפל בו.

ועתה לגבי השאלה, הנה מצד מה שלא הניח תפילין, נראה שאינו צריך לעשות תיקון מיוחד, הואיל ועל ביטול מצות עשה (הנחת תפילין היא מצות עשה, ואם אינו מניחן, נחשב למבטל מצות עשה) אמרו במסכת יומא (דף פו.) “עבר על מצות עשה ושב בתשובה, לא זז משם עד שנמחל לו”. וכן פסק הרמב”ם. והואיל והשואל שלפנינו מצטער על חטאו, ומודה בו, ומקבל על עצמו להזהר להבא שלא להכשל, הרי שנתכפר חטאו.

ולא נותר לדון אלא מצד העון של הברכות לבטלה שהיה מברך בכל יום על תפילין פסולות. והנה אם נאמר שדינו הוא ממש כדין מי שעבר על מצות לא תעשה, שהרי נשא שם שמים לשוא ועבר על “לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא”, הרי דינו הוא כמבואר במסכת יומא (פו.) שהתשובה אינה מכפרת לגמרי, ורק על ידי יום הכפורים יתכפר חטאו. ולכן עליו להתאמץ יותר בתפלותיו שיקבל ה' את תשובתו בזכות היום הקדוש.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל, כתב בזה, שבהיות ולדעת הרבה ראשונים, איסור ברכה לבטלה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, בלאו הכי יש לומר שאינו זקוק לתיקון מיוחד על חטאו, ודי לו בתשובה רגילה בלבד. (אף שלמעשה אנו נזהרים בדין ברכה לבטלה כדעת הרמב”ם, שהוא איסור מן התורה). ועוד הוסיף, שמכיון שעבר על הזכרת שם השם בשוגג, יש אומרים שאפילו במצות לא תעשה, אם עבר עליה בשוגג אינו זקוק לכפרה מיוחדת, ורק במזיד צריך רחמים מרובים שביום הכפורים יכופר חטאו.

ולכן פסק שדי לאותו אברך שבא לפניו בשאלה, שיחזור בתשובה, וה' הטוב יכפר בעדו.

ומכאן נלמד כמה יש להזהר באיסורי ברכות לבטלה באופן הבא ברשלנות, שהרי זה כמו מי שמזכיר שם השם במזיד, ותשובתו קשה. ויש להתחזק בענין זה, לשים לב על כל ברכה וברכה לפני הוצאתה מן הפה, וה' הטוב יראה בענינו ויקבל ברחמים וברצון את תפלתינו.

Rectifying the Transgression of a Positive Commandment and a Blessing in Vain

Question: If one has one’s Tefillin checked and the inspection reveals that unfortunately, a word was missing from the head Tefillin (which constitutes an absolute invalidation of the Tefillin) and after obviously switching Tefillin immediately, the individual’s heart is still bitter about the past and he would like to know: What rectification process can he perform to atone for this sin?

Answer: Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l was asked this question in his work (Chazon Ovadia-Yamim Nora’im, page 26) and writes that there are two issues which must be addressed: Firstly, is the fact that this person did not don the head Tefillin for several years. Secondly is the fact that he would recite a daily blessing in vain on the Tefillin (for the inquiring individual was Ashkenazi and Ashkenazim customarily recite a separate blessing before donning the head Tefillin), for one may not recite a blessing on invalid Tefillin and one who does so recites a blessing in vain, which is a Torah prohibition according to the Rambam.

We must first establish that the person asking this question is halachically classified as “unintentional,” i.e. there are three categories regarding any action: “Intentional,” one who performs a premeditated action, for instance, one who drives a car on Shabbat and knows that it is forbidden to do so, “unintentional,” one who performs an action unintentionally, for instance, one who drives a car on Shabbat and does not know that that day is Shabbat and the like, and “forced,” one who performs an action by force, for instance, one who drives a car on Shabbat while being forced to do so by others. Regarding one who is forced, such an individual is completely exempt, for he is not held responsible for his actions. One who performs an action intentionally bears complete responsibility for his actions. However, one who performs an action unintentionally cannot be considered as severe as one who did so intentionally, for he did not intend to do what he did. On the other hand, he cannot exempt himself completely as if he was forced, for if he would have been more careful, he would not have transgressed what he did.

Returning to our question, regarding the fact that the inquirer has not donned Tefillin, he seemingly would not have to undergo any special rectification process, for regarding transgressing a positive commandment (donning Tefillin is a positive Torah commandment and failing to don them constitutes a negation of a positive commandment), the Gemara (Yoma 86a) tells us, “If one transgresses a positive commandment and repents, he is immediately forgiven.” The Rambam rules likewise. Since this inquirer feels remorse for his sin, admits it, and accepts upon himself to take care not to transgress it again in the future, his sin is atoned for.

The only thing left to address is all the blessings in vain he would recite every day upon donning these invalid Tefillin. If we were to consider it as though he has transgressed an actual negative Torah prohibition, for he has uttered the name of Hashem in vain and transgressed the verse, “Do not bear the name of Hashem, your G-d, in vain,” the Gemara (Yoma 86a) tells us that repentance does not atone for such things completely; rather, only through Yom Kippur can his sin be completely forgiven. Thus, he must pray fervently that Hashem accept his repentance in the merit of the holiest of days.

Nevertheless, Maran zt”l writes that since according to many Rishonim the prohibition of reciting a blessing in vain is not a Torah prohibition, rather, it is only Rabbinic in nature, in any case there is no special requirement for his rectification process and a regular repentance will suffice (although in practice we are careful regarding blessings in vain in accordance with the view of the Rambam who writes that it is indeed a Torah prohibition).  Maran zt”l adds that since he has transgressed uttering Hashem’s name in vain unintentionally, there are those that say that even if one transgresses a negative Torah commandment unintentionally that he needs no special atonement and only when performing such a sin intentionally will one need great mercy to be forgiven through Yom Kippur.

Thus, Maran zt”l ruled that a regular repentance was sufficient for this young Torah scholar and Hashem would forgive him for his iniquity.

We see clearly how much one should be careful not to recite blessings in vain in a negligent manner, for this is considered uttering Hashem’s name in vain intentionally and repentance for this is difficult. One should strengthen his observance of this matter by paying close attention before reciting any blessing out of one’s mouth. May Hashem see our suffering and accept our prayers mercifully and willingly.

הלכות תשובה

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבוא לדין לפני ה' יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת, לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בשם רבינו האר”י ז”ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר “מקוה ישראל ה'”, מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

The Mitzvah of Teshuva (Repentance)

The Mitzvah of Confession
The Rambam writes (in the beginning of his Hilchot Teshuva) that if one transgresses any of the Torah’s commandments either knowingly or unknowingly, when one repents, one must confess one’s sin before Hashem, as the verse states, “If a man or woman shall perform any sin etc., they shall confess the sin which they have committed” which refers to actually confessing one’s sin verbally. This confession is actually a positive Torah commandment. How should one confess? One must say, “Please Hashem, I have sinned, transgressed, and have committed iniquities before you and I now regret and am ashamed of my actions and I shall never again do this (meaning that one must accept upon himself never to commit this sin again).” This is the primary aspect of the confession. The more one confesses and speaks lengthily in this manner, the more praiseworthy one is.

This was indeed the practice when the Bet Hamikdash stood when a sinner would bring a “Chatat” or “Asham” offering to atone for his sin, he would confess his sin upon the offering, for if one does not repent for one’s sin, one will not achieve atonement even if one brings one-thousand offerings to Hashem. Confession is an integral part of the Teshuva process and one who has not confessed his sin has not fulfilled the Mitzvah of Teshuva.

Nowadays when the Bet Hamikdash unfortunately lies in ruins and we have no Mizbe’ach (altar) to offer our sacrifices on, all we have left is Teshuva. Indeed, one who repents fully shall not be reminded at all of one’s sins on the Day of Reckoning.

Commitment for the Future
Another provision of the Mitzvah of Teshuva is that the repentant individual must accept upon himself never to return to his sin again, for instance, if one transgresses a negative Torah commandment, such as Shabbat desecration or if one ate foods requiring checking for worms without checking or if a woman was lax about the modesty of her clothing and the like, one must whole-heartedly accept upon one’s self never to repeat the sin. Similarly, if one has transgressed a positive Torah commandment, such as one who has not recited Kiddush on Shabbat or if one did not adequately honor one’s parents and the like, one must accept upon one’s to perform these Mitzvot properly from now on. However, if one says, “I shall sin and I shall repent, I shall sin again and repent again,” he will never be afforded the opportunity to repent.

Remorse
One must likewise feel remorse for the sins one has committed by realizing the wickedness of one’s actions and how much one has angered his Creator Who bestows so much good upon him. However, if one does not regret one’s deeds, even if one forsakes the sin completely and never performs it again and even if one has confessed one’s sin, one has not fulfilled the Mitzvah of Teshuva and one will remain unforgiven for his sin.

Based on the above, there are three primary aspects of Teshuva: Verbally confessing one’s sin, accepting upon oneself never again to commit these sins, and truly feeling remorse for the sin in one’s heart. If one does all of these things, one has fulfilled the Mitzvah of Teshuva and is beloved by his Creator. About such a person did Rabbi Akiva exclaim: “Fortunate are you, Israel! Before Whom are you becoming purified and Who is purifying you? Your Father in Heaven! As the verse states, ‘The Mikveh (hope) of Israel is Hashem’- just as a Mikveh purifies the impure, so does Hashem purify the Jewish nation.”

חודש הרחמים והסליחות

וידוע שבימים אלה אנו קרובים יותר לה' יתברך,
והוא ממהר לשמוע תפילות. כמו שדרשו “אני לדודי ודודי לי”, ראשי תיבות
אלול. וכן בפסוק “ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב”,
רמוז חודש “אלול”. וכתב רבינו יונה בספר היראה בזו הלשון,
“משנכנס אלול עד מוצאי יום הכפורים יהיה ירא וחרד מאימת יום הדין”.
ובזכות התשובה בימים אלה, אנו עתידים להגאל, כמו שנרמז בפסוקים שאמר דוד המלך,
“לדוד ה' אורי וישעי”, אורי, בראש השנה, וישעי, ביום
הכפורים. ומסיים דוד המלך,
“לולא האמנתי לראות בטוב
ה'”, ופירשו רבותינו (בברכות ד.), שהיה דוד המלך מתיירא (מפחד) שמא יגרום
החטא ולא תבא הישועה, ולכן יש ניקוד (נקודות) מעל המילה “לולא” האמנתי
לראות בטוב ה', שרצונו לרמוז בזה על חודש “אלול”
(אותיות לולא), שבזכות תשובתינו בימים אלה נוושע ביום הדין.

וכתב הגאון רבי דוד עמר ז”ל, בספר תפלה
לדוד (סי' ריב), שבחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, נכון מאד לכוין
בברכת “השיבנו אבינו לתורתך” שבתפלת שמונה עשרה, ולהזכיר כמה משמותיהם
של אלה שנטו מדרכי ה' ותורתו, ויצאו לתרבות רעה, וביחוד אם הם קרוביו. והביא כל זה
מרן רבינו הגדול זצ”ל הכ”מ בספרו חזון עובדיה (עמוד כה).  וכמו כן
בודאי שראוי לאדם להתפלל גם על עצמו, שיזכה לשוב בתשובה, ולעלות מעלה מעלה
בתורה וביראת ה'. וגם כל בקשותיו האחרות, יהיו לשם שמים, שאם תהיה לו
פרנסה טובה ובריאות טובה, יוכל להתחזק עוד ועוד בעבודת ה'.

ובאמת שאם נתבונן, הלא נראה כל איש ואשה, כמה
אנו מאריכים בתפלה על קרובינו שחלילה אינם בקו הבריאות, או מעוכבי זיווג וכדומה.
והלא הדברים קל וחומר, כי הכאב על מי שאינו הולך בדרך ה' הוא גדול פי כמה וכמה,
שמאבד עצמו מחיי העולם הבא, ואינו מזכה את עצמו בזכויות רבות לחיי עולם הנצח, אשר
כל קורות האדם בזה העולם הם כאין וכאפס לעומת חיי העולם הבא.

וזכור לנו, שאחר פטירת
רעייתו של מרן רבינו זצ”ל, היה מרבה בתפלות ובלימוד תורה לעלוי נשמתה, והיה
מזכיר מה שכתבו המקובלים, שיראה אדם את קרובו הנפטר כאילו הוא עומד ומתחנן לפניו
שיצילו מאש אוכלה. כי צורך האדם בעולם הבא לזכויות ומעשים טובים בכדי לזכות בחיי
העולם הבא, הוא גדול לאין שיעור מכל צרכיו בזה העולם השפל והחולף.

והגאון רבי דוד עמר הנזכר, הביא בספרו את הנוסח
הנכון למי שרוצה להוסיף שמות קרובים בברכת “השיבינו”, שיאמר בתוך הברכה,
אחרי אמירת “השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך והחזירינו בתשובה
שלימה לפניך”: יהי רצון מלפניך ה'
אלהינו ואלהי אבותינו, שתחתור
חתירה מתחת כסא כבודך להחזיר בתשובה שלימה כל פושעי ישראל, ובכללם תחזיר בתשובה
שלימה את (יאמר את שם הקרוב ואת שם אמו,
כגון דוד בן אסתר), כי ימינך פשוטה
לקבל שבים, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה. 

(ונכון שבסיום הברכה כשמזכיר את שם ה', יכוין שניקוד שם
ה' בכתיבתו בברכה זו, הוא בסגול, כפי שמודפס בסידורים המדויקים).

ויהי רצון שהשם יתברך יחזיר את כל פושעי ישראל
בתשובה שלימה וידעו תועי רוח בינה, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים

The Month of Mercy
and Forgiveness

It is well-known that during these
days we are closer to Hashem and he hears our prayers more quickly than usual,
as our Sages have expounded the verse, “Ani Le’Dodi
Ve’Dodi Li” (“I am to
my beloved and my beloved is to me”) which is an acronym for the word “Elul.”
Similarly, the month of Elul is also hinted in the verse, “Uva Le’Zion Go’El
Ul’shaveh Fesha Be’Yaakov.” Furthermore,
Rabbeinu Yonah writes in his Sefer Ha’Yir’ah: “From the beginning of Elul until
the conclusion of Yom Kippur, one should be filled with fear and trepidation
over the Day of Judgment.” In the merit of the repentance during these days, we
shall one day be redeemed, as is hinted in the verses composed by King David,
“A Psalm by David, Hashem is my light and salvation”: “My light” on Rosh
Hashanah “and salvation” on Yom Kippur. King David ends this Psalm by saying,
“Were it not that I believe that I should see the goodness of Hashem,” and our
Sages explain (Berachot 4b) that King David feared that sins might impede the
salvation and thus, the word “Luleh” (“Were it not,” also the
same Hebrew letters as “Elul”) is dotted in the scripture in order to allude to
the fact that in the merit of our repentance during the month of Elul, we shall
be saved on the Day of Judgment.

Hagaon Harav David Amar zt”l
writes in his Sefer Tefillah Le’David (Chapter 212) that during the month of
Elul and the Ten Days of Repentance (the ten days between Rosh Hashanah and Yom
Kippur), it is especially worthy to recite the blessing of “Hashivenu Avinu
Le’Toratecha” (fifth blessing of the Amidah prayer which deals with
repentance) with proper concentration and to mention the names of some
individuals who have strayed from the proper path of Hashem and His Torah,
especially if they are one’s relatives. Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l
quotes this in his Chazon Ovadia-Yamim Nora’im (page 25). One should certainly
pray that one merit repenting fully on his own and continue to ascend higher
and higher in spirituality.

Indeed, if we stop and think for a
moment, do we not all pray lengthily for our relatives who, G-d-forbid, are not
in the best of health or have yet to find their marriage partners and the like?
Certainly the pain one feels for an individual who does not follow the path of
Hashem is much greater, for such an individual loses his share in the World to
Come and misses out on countless merits in the Eternal World; anything a person
can experience in this world pales greatly in comparison to life in the World to
Come.

We remember that when Maran zt”l’s
wife passed away, he would learn and pray a substantial amount in order to
elevate her soul. He would mention what the Mekubalim say that one should
imagine his deceased relative as though he is standing before him and begging
him to save him from a raging inferno. One’s need for merits and good deeds in
order to merit entry in the World to Come is infinitely greater than any
physical need one may have in this lowly, fleeting world.

The aforementioned Hagaon Harav
David Amar quotes in his work the correct text for one who wishes to insert
names of relatives in the blessing of “Hashivenu.” After reciting “Hashivenu
Avinu Le’Toratecha Ve’Karevenu Malkeinu La’Avodatecha Ve’Hachazirenu Bitshuva
Shelema Lefanecha,” one inserts: “May it be Your will, Hashem our G-d and
the G-d of our fathers, that You dig a tunnel under Your Holy Throne to accept
the repentance of all of the sinners of Israel, and similarly may You cause
so-and-so (insert name) son/daughter of so-and-so (insert mother’s name) to
repent fully, for Your right hand is outstretched to accept those who are
repentant,”  then conclude the blessing, “Baruch Ata Hashem Ha’Rotzeh
Bitshuva.” Here is the actual Hebrew text one should recite in the Amida:

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתחתור
חתירה מתחת כסא כבודך להחזיר בתשובה שלימה לכל פושעי ישראל, וכן תחזיר בתשובה
שלימה את פלוני בן פלונית, כי ימינך פשוטה לקבל שבים.

It is correct that when one
concludes this blessing upon reciting the name of Hashem one should have in
mind that this name of Hashem is punctuated with the “Segol” mark, as
is printed in precise Siddurim; one should concentrate on this but not utter
it.

May Hashem return all sinners of
Israel to Him through complete repentance and may the land be filled with the
knowledge of the Hashem like the waters that fill the sea.

דינים השייכים ליום תשעה באב

תשעה באב אסור
בחמישה דברים. אכילה ושתיה, רחיצה, וסיכה (סיכה פירושה לסוך את הגוף בשמן, או
למרוח קרם גוף וכדומה), נעילת מנעלי עור, ותשמיש המיטה. וכן אסרו חכמים ללמוד תורה
ביום תשעה באב, לפי שדברי תורה משמחים את הלב. ואין לעסוק אלא בספר איוב, ובנבואות
החורבן שבספר ירמיה, וכן במדרשים השייכים לחורבן, ובהלכות אבילות וכיוצא בזה. וכן
מותר ללמוד בספרי מוסר המעוררים את האדם לשוב בתשובה ולהטיב את מעשיו.

ואין
אוכלים בערב תשעה באב, אלא עד סמוך לשקיעת החמה. ומשקיעת החמה חלה חובת חמישה
עינוים אלו שהזכרנו.

אסור
לרחוץ במים בתשעה באב, בין במים חמים בין במים צוננים, בין כל גופו בין מקצת גופו,
ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לפיכך, ביום תשעה באב בבוקר, יטול ידיו עד
קשרי אצבעותיו בלבד (דהיינו שישים מים רק עד מקום חיבור האצבעות לכף היד), ונוטל
שלוש פעמים לסירוגין כדרך שנוטלים כל השנה, ויברך על נטילת ידים. וכן ינהג כשיוצא
מבית הכסא, שיטול ידיו רק עד קשרי אצבעותיו.

לא
ירחץ פניו בתשעה באב בבוקר, אלא לאחר שינגב ידיו, כשהן עוד לחות, יעבירם על גבי
עיניו, ואם יש לו לפלוף ליד עיניו, או לכלוך אחר, מותר לרחוץ
המקום המלוכלך. ומי שהוא מקפיד על נקיותו, ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ את
פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו בבוקר תשעה באב.

כלה,
כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ את פניה במים, כדי שלא תתגנה על בעלה.

בהלכות
שבעה עשר בתמוז הזכרנו,
שמי
שהדבר קשה לו מאד להמנע מצחצוח שיניים ביום התענית בבוקר, רשאי להקל לצחצח את
שיניו, באופן שיזהר לבל יבלע שום טיפת מים, וכן יזהר שלא יכניס לפיו שיעור רביעית
מים (שמונים ואחת מ”ל מים) בבת אחת. אולם בתשעה באב אין להקל בזה, אלא אם כן
יש לו צער גדול בלי זה, או שסובל מריח רע מפיו, שאז יכול להקל בזה בתנאי נוסף,
שיזהר מאד להוריד את פיו למטה, כדי שלא יבואו המים לגרונו. (וביום הכפורים אין
להקל בדבר)

Laws Pertaining to Tisha Be'av (The Ninth of Av)

דינים השייכים ליום תשעה באב

תשעה באב אסור
בחמישה דברים. אכילה ושתיה, רחיצה, וסיכה (סיכה פירושה לסוך את הגוף בשמן, או
למרוח קרם גוף וכדומה), נעילת מנעלי עור, ותשמיש המיטה. וכן אסרו חכמים ללמוד תורה
ביום תשעה באב, לפי שדברי תורה משמחים את הלב. ואין לעסוק אלא בספר איוב, ובנבואות
החורבן שבספר ירמיה, וכן במדרשים השייכים לחורבן, ובהלכות אבילות וכיוצא בזה. וכן
מותר ללמוד בספרי מוסר המעוררים את האדם לשוב בתשובה ולהטיב את מעשיו.

ואין
אוכלים בערב תשעה באב, אלא עד סמוך לשקיעת החמה. ומשקיעת החמה חלה חובת חמישה
עינוים אלו שהזכרנו.

אסור
לרחוץ במים בתשעה באב, בין במים חמים בין במים צוננים, בין כל גופו בין מקצת גופו,
ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לפיכך, ביום תשעה באב בבוקר, יטול ידיו עד
קשרי אצבעותיו בלבד (דהיינו שישים מים רק עד מקום חיבור האצבעות לכף היד), ונוטל
שלוש פעמים לסירוגין כדרך שנוטלים כל השנה, ויברך על נטילת ידים. וכן ינהג כשיוצא
מבית הכסא, שיטול ידיו רק עד קשרי אצבעותיו.

לא
ירחץ פניו בתשעה באב בבוקר, אלא לאחר שינגב ידיו, כשהן עוד לחות, יעבירם על גבי
עיניו, ואם יש לו לפלוף ליד עיניו, או לכלוך אחר, מותר לרחוץ
המקום המלוכלך. ומי שהוא מקפיד על נקיותו, ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ את
פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו בבוקר תשעה באב.

כלה,
כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ את פניה במים, כדי שלא תתגנה על בעלה.

בהלכות
שבעה עשר בתמוז הזכרנו,
שמי
שהדבר קשה לו מאד להמנע מצחצוח שיניים ביום התענית בבוקר, רשאי להקל לצחצח את
שיניו, באופן שיזהר לבל יבלע שום טיפת מים, וכן יזהר שלא יכניס לפיו שיעור רביעית
מים (שמונים ואחת מ”ל מים) בבת אחת. אולם בתשעה באב אין להקל בזה, אלא אם כן
יש לו צער גדול בלי זה, או שסובל מריח רע מפיו, שאז יכול להקל בזה בתנאי נוסף,
שיזהר מאד להוריד את פיו למטה, כדי שלא יבואו המים לגרונו. (וביום הכפורים אין
להקל בדבר)

Laws Pertaining to Tisha Be'av (The Ninth of Av)