ברכת אשר יצר באמצע פסוקי דזמרה

שאלה: מי שהוצרך לנקביו (היה צריך לצאת לבית הכסא לעשות צרכיו) באמצע פסוקי דזמרה (שהם הפרקים שאנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית, מברכת “ברוך שאמר” ועד ברכת “ישתבח שמך”), מתי יברך ברכת אשר יצר?

תשובה: מי שמרגיש שהוא צריך לצאת להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, לא ימשיך בתפילתו, אלא צריך שיפסיק מאמירת המזמורים, וילך לעשות את צרכיו. ואחר שיסיים, יטול ידיו כדין (כלומר, ברחיצת הידיים, כמו שביארנו בדין ברכת אשר יצר).

ומעתה עלינו לדון, מתי יברך ברכת אשר יצר. כי אם ימתין עד שיסיים את פסוקי דזמרה, אפשר שישכח לברך אחר כך ברכת אשר יצר. וגם בלאו הכי לא ראוי לדחות את ברכת אשר יצר שלא לצורך. אולם מאידך גיסא, אסור להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לדבר דברים אחרים, ולכאורה ברכת אשר יצר אינה שייכת לפסוקי דזמרה, ועל כן יש מקום לומר שנכון יותר לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר התפילה, או על כל פנים לאחר ברכת ישתבח שמך, לפני ברכת יוצר אור. וכן כתב בספר חיי אדם, שלכאורה נראה שעדיף לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר ברכת ישתבח.

אולם הגאון רבי ישועה שבאבו בתשובה שהובאה בשו”ת גנת ורדים כתב, שמכיון שבלאו הכי התפילה מופסקת בכך שיצא לבית הכסא, לכן יוכל לברך גם ברכת ישתבח. וכתב שיוכל להפסיק לברכת אשר יצר אפילו בין פסוקי דזמרה לברכת ישתבח, אף על פי שברכת ישתבח היא נתקנה שיאמרו אותה לאחר פסוקי דזמרה. והגאון גנת ורדים עצמו גם כן הסכים לדבריו בזה.

ולהלכה, כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט”א, שמכיון שיש מקום לומר שברכת אשר יצר גם היא שייכת לפסוקי דזמרה, שכן גם היא ענינה הוא שבח והודאה להשם יתברך, ובצירוף סברת המהר”י שבאבו שבלאו הכי הופסקה התפילה, לכן יש להורות שיברך ברכת אשר יצר מיד לאחר שירחץ ידיו, ואפילו באמצע פסוקי דזמרה. אבל אם סיים כבר פסוקי דזמרה, ורק לא בירך עדיין ברכת “ישתבח שמך”, נכון יותר לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר ברכת ישתבח. וכן אם הוא עדיין באמצע אמירת מזמור, יסיים לומר את אותו המזמור, ולאחר מכן יברך אשר יצר. 

ולסיכום: מי שהוצרך לברך אשר יצר באמצע פסוקי דזמרה, יסיים את אמירת אותו המזמור שהוא עומד בו, ויברך אשר יצר. ואם סיים את אמירת כל המזמורים, ורק לא בירך עדיין ברכת ישתבח שמך, יסיים את ברכת ישתבח, ולאחריה יברך גם אשר יצר.

Reciting the “Asher Yatzar” Blessing in the Middle of Pesukei De’Zimra

Question: If one uses the restroom while in the middle of reciting Pesukei De’Zimra (the segment of the Shacharit prayer between “Baruch She’amar” and “Yishtabach”), when should one recite the “Asher Yatzar” blessing?

Answer: If one feels that he must use the restroom while reciting Pesukei De’Zimra should not continue praying; rather, one should stop praying and use the facilities. After one has concluded, one should wash his hands (as we have already discussed in the laws of the “Asher Yatzar” blessing) before resuming one’s prayer.

We must now discuss when one should recite the “Asher Yatzar” blessing. If one waits until one has concluded the Pesukei De’Zimra, one may forget to recite the blessing at that point. Additionally, it is not proper to postpone reciting the “Asher Yatzar” blessing needlessly. On the other hand, however, one may not interrupt in the middle of Pesukei De’Zimra by reciting unrelated things; it seems that the “Asher Yatzar” is not related to the Pesukei De’Zimra and it therefore seems that one should postpone reciting this blessing until after the prayer or, at the very least, until one has concluded the “Yishtabach” blessing, before beginning the “Yotzer Ohr” blessing. Indeed, the Chayei Adam rules that it seems that the “Asher Yatzar” blessing should be postponed until after “Yishtabach”.

Nevertheless, Hagaon Harav Yeshua Shababo quoted in Responsa Ginat Veradim writes that since one has, in any case, interrupted his prayer by going to use the restroom, one may still recite the “Yishtabach” blessing. He writes that one may also recite the “Asher Yatzar” blessing in the middle of the Pesukei De’Zimra before “Yishtabach” although the “Yishtabach” blessing was instituted to be recited immediately following the Pesukei De’Zimra. The author of Ginat Veradim agrees to this ruling as well.

Halachically speaking, Hagaon Harav David Yosef Shlit”a writes in his Halacha Berura that since there is room to claim that the “Asher Yatzar” blessing is somewhat related to the Pesukei De’Zimra, for it is also a form of praise and thanksgiving to Hashem in addition to the fact that according to the reason set forth by Rabbeinu Yeshua Shababo that one’s prayer has, in any case, been interrupted, the correct ruling on this matter is that one should recite the “Asher Yatzar” blessing immediately after washing his hands, even if one is in the middle of Pesukei De’Zimra. However, if one has already concluded the Pesukei De’Zimra and all that remains is to recite the “Yishtabach” blessing, it is preferable to postpone reciting the “Asher Yatzar” blessing until after “Yishtabach”. Similarly, if one is in the middle of a given psalm or prayer within Pesukei De’Zimra, one should conclude that paragraph and only then recite the “Asher Yatzar” blessing.

Summary: If one uses the restroom in the middle of Pesukei De’Zimra, one should conclude the paragraph one was in the middle of reciting and then recite the “Asher Yatzar” blessing. If one has already concluded the entire Pesukei De’Zimra and has just not recited “Yishtabach” yet, one should first recite the “Yishtabach” blessing and only then recite the “Asher Yatzar” blessing.

דין הזכרת
משיב הרוח

מתחילין לומר “משיב הרוח“
“משיב הרוח ומוריד
הגשם”, הוא שבח להשם יתברך, שאנו אומרים אותו בימות החורף, בתפלת העמידה,
בברכת “מחיה המתים”. וכפי שמופיע בכל הסידורים.

מתחילין לומר “משיב הרוח
ומוריד הגשם” החל מתפילת מוסף של חג שמחת תורה, והזכרה זו, אינה שאלה ובקשה
על הגשם, אלא היא שבח להשם יתברך, ולכן הזכרה זו נקראת “גבורות גשמים”,
שמדברת מענין גבורותיו של השם יתברך בעולמו.

אבל שאלת “טל ומטר” שבברכת השנים,
(כלומר, בברכת ברך עלינו, או ברכנו, שאומרים “ותן טל ומטר לברכה”), היא
בקשה מהשם יתברך על הגשם. וישנם כמה הבדלים בהלכה, בין הזכרת גבורות גשמים שבברכת
“אתה גבור”, לבין שאלת טל ומטר שבברכת השנים, והשינוי הראשון
הוא, שמזכירין גבורות גשמים, כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה, ואילו שאלת
גשמים, אינה אלא מליל שבעה במרחשון כפי שיתבאר בהלכות הבאות.

מדוע מזכירים משיב הרוח בברכת מחיה המתים?
אמרו בגמרא (ברכות לג.), שמזכירין
גבורות גשמים (“משיב הרוח”) בברכת “אתה גבור”, שהיא ברכת
“מחיה המתים”, משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה
כנגד תחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים (“ותן טל ומטר
לברכה”), קבעו בברכת השנים, משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת
גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מי ששכח להזכיר “משיב הרוח ומוריד הגשם“
מי ששכח להזכיר משיב הרוח ומוריד
הגשם, ונזכר לאחר שסיים את ברכת “מחיה המתים”, יש לבאר,

 האם עליו לחזור
לתחילת תפלת העמידה ולהתפלל שנית, או שהוא רשאי להמשיך בתפלתו. והנה הדין בזה הוא
תלוי,

 שאם אמר “מוריד הטל” במקום “משיב הרוח
ומוריד הגשם (כפי מנהג הספרדים בימות הקיץ), אינו חוזר לראש התפלה. כיון שאמר
“מוריד הטל“.

אבל אם לא הזכיר כלל, לא “מוריד הטל”,
ולא “משיב הרוח”, (כפי מנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), ונזכר
בטעותו מיד לאחר שסיים את ברכת “מחיה המתים”, עליו לומר מיד “משיב
הרוח ומוריד הגשם”, ואחר כך ימשיך בברכת “אתה קדוש”. ואם התחילה
כבר בברכת “אתה קדוש”, ונזכר שלא אמר “משיב הרוח”, הרי אין לו
תקנה, ועליו לחזור שוב לראש התפלה.

The Laws of Mentioning “Mashiv Ha’Ruach”

We begin reciting “Mashiv Ha’Ruach U’Morid Ha’Geshem”
in the Mussaf prayer of Simchat Torah (outside of Israel from Shemini Atzeret).
This recitation does not constitute a request or plea for rain; rather, it is
merely meant as praise to Hashem and is therefore dubbed, “Powers of Rain.” The
actual request for dew and rain can be found in the ninth blessing of the
Amidah prayer referred to as the “Blessing of the Years” (Barech Aleinu). There
are several halachic differences between mentioning the “Powers of Rain” in the
second blessing of the Amidah prayer entitled, “Ata Gibor,” and the
actual request for dew and rain in the ninth blessing. Firstly, whereas we
begin mentioning the “Powers of Rain” from Mussaf of Shemini Atzeret, we do not
actually request dew and rain until the night of the Seventh of Marcheshvan
(outside of Israel from the night of the Fifth of December), as we shall
discuss in following Halachot.

However, if one mentioned neither “Mashiv Ha’Ruach”
nor “Morid Ha’Tal” (which is indeed customary among several Ashkenazi
communities during the summer months), if one has not yet begun the “Ata
Kadosh” blessing, one should recite “Mashiv Ha’Ruach U’Morid Ha’Geshem”
between the “Mechayeh Ha’Metim” and “Ata Kadosh” blessings and
then just continue his prayer as usual. If, however, one has already begun the
“Ata Kadosh” blessing and only then realizes his mistake, one must begin
his Amida prayer anew.

גשמים בסוכה

ישנם מקומות, כמו במדינת ניו יורק וסביבותיה, שרגילים לרדת שם גשמים בימי
חג הסוכות. וגם בארץ ישראל אירע כמה פעמים שירדו גשמים בחג הסוכות.

ובארץ ישראל, הגשמים בחג הסוכות אינם סימן ברכה, כמו שאמרו רבותינו, למה זה
דומה? לעבד שמוזג כוס לרבו, ושפך לו רבו את הכוס על פניו. כלומר, שאינו חפץ במעשיו
של העבד. אף כאן, כשיורדים גשמים בחג, כולם יוצאים מן הסוכה ונראה שאין הקדוש ברוך
הוא חפץ שישבו בסוכה.  

ומכל מקום עלינו לדון, כיצד יש לנהוג כאשר יורדים גשמים בסוכה?

אדם שהיה אוכל בסוכה, ולפתע התחילו לרדת גשמים רבים (באופן, שאילו היה
תבשיל עדין מונח על השולחן בסוכה, היה התבשיל מתקלקל מחמת הגשמים. רש”י סוכה
כט.), עליו לצאת מן הסוכה ולהכנס לביתו. ושם ימשיך את סעודתו. ואף על פי שאין
בפועל תבשיל שמתקלקל על השולחן, ולמשל, אדם האוכל עוגות בסוכה, ואין שם דבר שיתקלקל
מחמת הגשמים שאינם חזקים כל כך, גם כן אינו צריך להשאר בסוכה במצב כזה, ועליו
להכנס לביתו. (שלחן ערוך סימן תרלט סעיף ה).

ואם תוך כדי הסעודה, בשעה שיושב בביתו, פסקו הגשמים, אין חובה לחזור ולאכול
את המשך הסעודה בסוכה, ורק בתורת חומרא, אם ירצה לחזור ולהשלים את הסעודה בסוכה,
תבוא עליו ברכה. (יביע אומר ח”ט סימן סג). וכל זה בשאר ימי החג, אבל בליל יום
טוב הראשון של החג, יש חובה לחזור ברגע שיפסקו הגשמים, ולאכול בסוכה כזית פת.

וכן הדין לגבי אדם שראה שיורדים גשמים, ולכן התחיל לאכול בביתו, ופסקו
הגשמים. שאין עליו חובה לעבור לסוכה ולהשלים שם את הסעודה, אלא גומר את כל הסעודה
בביתו. ודין זה אינו שייך דוקא לגבי ירידת גשמים, אלא גם אם היה יושב בסוכה, ולפתע
החלה לנשוב רוח עזה שמחמתה החלו נושרים קסמים מהסכך לתוך הסוכה, וקשה לו לסבול את
הדבר, הרי הוא רשאי להכנס ולאכול בביתו. (סוכה דף כט.).

מקום שיורדים שם גשמים, אבל בסוכה יש סכך עבה, עד כדי כך שלא יורדים בתוכה
גשמים, צריך לאכול בסוכה, ורשאים גם כן לברך “לישב בסוכה” בשעה שאוכלים
שם. (חזון עובדיה סוכות עמוד קפה, בשם בכורי יעקב).

הפטור מן הסוכה מחמת ירידת הגשמים, ובכל זאת מחמיר על עצמו ואוכל בסוכה,
אינו אלא הדיוט, ואינו מקבל שכר על כך, (הרמ”א סימן תרלט). ואם בירך על
האכילה “לישב בסוכה”, ברכתו היא ברכה לבטלה.

היוצא מן הסוכה מפני הגשמים, לא יבעט ויצא, כלומר, לא ינוס בכעס ויצא, אלא
יצא בהכנעה, כמו עבד שבא למזוג כוס לרבו, ורבו שפך את המים על פניו, שעל העבד
להתנהג בהכנעה ולא בכעס וכדומה.

Rain in the Sukkah

There are certain places, such as New York, where
it commonly rains during the holiday of Sukkot. Even in Israel it has happened
in the past that rain has fallen during Sukkot.

In the Land of Israel, rain during the Sukkot
holiday is an ominous sign, as our Sages taught that this is comparable to a
servant who pours a beverage for his master and the master throws the cup in
the servant’s face. So too, when it rains on Sukkot and everyone leaves the
Sukkah, it is a sign that Hashem does not want us to be sitting in the Sukkah.

Nevertheless, we must discuss how one should behave
when it rains in the Sukkah. If one was sitting and eating in the Sukkah and it
suddenly begins to rain strongly (to the extent that if a plate of food was
before him, the food would get ruined, see Rashi’s commentary on Sukkah 29a),
one should exit the Sukkah and return home and continue one’s meal there.
Although there might not be an actual plate of food on the table getting
ruined, for instance, if one is eating cake and they do not get ruined from such
rain, nevertheless, one still need not remain in the Sukkah in this case and
one should return home (See Shulchan Aruch Chapter 639, Section 5).

If during one’s meal at home, the rain stops, there
is no obligation to continue one’s meal in the Sukkah and doing so is merely a
stringency (see Yabia Omer Volume 9, Chapter 63). The above applies on any
other day of the Sukkot holiday. However, on the first night of Sukkot, one is
obligated to return to the Sukkah and eat a Kezayit of bread
there as soon as the rain stops.

Similarly, if one begins to eat at home because he
sees that it is raining and then he realizes that the rain has stopped, he need
not go out to the Sukkah in order to finish his meal; rather, one may conclude
one’s meal at home. This law does not only apply to rain, rather, if one was
sitting in the Sukkah and strong winds start gusting suddenly and pieces of
the Sechach start falling into the Sukkah and it makes it
difficult to remain in the Sukkah, one may finish one’s meal at home (see Sukkah
29a).

If it is raining outside but the Sechach on
one’s Sukkah is so thick that the rain does not penetrate the Sukkah, one must
eat in the Sukkah and even recite the blessing of “Leeshev Ba’Sukkah.”
(Chazon Ovadia- Sukkot, page 185 quoting the Bikurei Yaakov)

If one is exempt from the Mitzvah of Sukkah because
of rain and the like and nevertheless acts stringently and eats in the Sukkah
anyway is considered a fool and does not receive reward for this (see Rama in
Chapter 639). If one recites the “Leeshev Ba’Sukkah” blessing in such a
case, this blessing will have been in vain.

If one must leave the Sukkah as a result of rain
and the like, one should not kick it on one’s way out; rather, one should leave
in a subjugated manner similar to a servant that had a beverage thrown in his
face by his master in that he must act in a subjugated manner and not with
anger and the like.

היום הוא יום צום גדליה. 

“המלך הקדוש”

ואם חתם “האל הקדוש” ותוך כדי דיבור נזכר שטעה (דהיינו מיד בסיום הברכה תוך כדי שיעור זמן אמירת “שלום עליך רבי” שם לב לכך שטעה), ומיד תיקן ואמר “המלך הקדוש”, יצא ידי חובה, ואינו חוזר לראש התפילה.

וכן הדין לעניין אמירת “המלך המשפט”, שאם טעה וחתם כדרכו בכל השנה, ונזכר מיד ותיקן לומר “המלך המשפט” יצא ידי חובה.

אלא שלענין ברכת “המלך המשפט”, אם טעה ואמר “מלך אוהב צדקה ומשפט”, ולא תיקן מיד לומר “המלך המשפט”, מכל מקום אינו חוזר לראש התפילה, אלא לברכת “השיבה”, וממשיך משם והלאה על הסדר. ורק אם נזכר שטעה ואמר “מלך אוהב צדקה ומשפט” לאחר שסיים תפילתו, חוזר לראש התפילה. וסיום התפילה לענין זה, היינו שסיים את אמירת “יהיו לרצון” שאחר “אלוקי נצור”.

ומנהג האשכנזים שאינו חוזר כלל כשטעה בברכת המלך המשפט, בין אם נזכר באמצע תפילתו, ובין אם נזכר אחר התפילה. וגם ספרדי שטעה בברכת המלך המשפט, כשחוזר להתפלל, טוב שיתנה ויאמר: “אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת חובה, ואם אינני חייב לחזור הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת נדבה”.

Today is the Fast of Gedaliah. 

The Gemara (Berachot 12b) states: “Rabba bar Hinena said in the name of Rav: Throughout the entire year, one recites the blessings of ‘Ha’el Ha’Kadosh’ and ‘Melech Ohev Tzedakah U’Mishpat’ besides for the ten days from Rosh Hashanah until Yom Kippur when one recites ‘Ha’Melech Ha’Kadosh’ and ‘Ha’Melech Ha’Mishpat’.” This means that during the Ten Days of Repentance, the conclusion of these respective blessings are to be recited as “Ha’Melech Ha’Kadosh” and “Ha’Melech Ha’Mishpat”. Rashi explains that “Ha’Melech Ha’Kadosh” refers to the fact that Hashem shows his kingdom by judging the world, meaning that Hashem’s behaves during these days with a more tangible aura of sovereignty by sitting and passing judgment upon his creations and for this reason, we must mention “Ha’Melech Ha’Kadosh” in our prayers.

If one is reciting the Amida prayer and in the middle of the Amida, one becomes unsure whether one has recited “Ha’Melech Ha’Kadosh” or “Ha’el Ha’Kadosh”, according to Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l, one must assume that one concluded this blessing as one is accustomed to throughout the rest of the year, i.e. “Ha’el Ha’Kadosh”, and one must return to the beginning of the Amida prayer.

If one concluded the blessing by saying “Ha’el Ha’Kadosh” and realized one’s mistake within the time it takes to say the words “Shalom Alecha Rebbe” (approximately one second) immediately corrected one’s error by reciting “Ha’Melech Ha’Kadosh”, one has fulfilled his obligation and need not return to the beginning of the Amida prayer.

The same applies to reciting “Ha’Melech Ha’Mishpat” in that if one mistakenly concluded by reciting “Melech Ohev Tzedaka U’Mishpat” and has corrected this mistake immediately by reciting “Ha’Melech Ha’Mishpat”, one fulfills his obligation.

Even so, regarding “Ha’Melech Ha’Mishpat”, if one recited “Melech Ohev Tzedakah U’Mishpat” and did not correct this mistake by reciting “Ha’Melech Ha’Mishpat”, nevertheless, one does not return to the beginning of the Amida prayer; rather, one returns to the beginning of the “Hashiva” blessing and continues from there in order. Only when one realizes that one has recited “Melech Ohev Tzedakah U’Mishpat” after having finished one’s prayer must one return to the beginning of the Amida and repeat one’s prayer. Concluding the Amida prayer regarding this law refers to reciting the second “Yihyu Le’Ratzon” verse at the end of “Elokai Netzor”.

The Ashkenazi custom is that one does not return at all when one errs regarding “Ha’Melech Ha’Mishpat” whether one realizes one’s mistake in the middle of the Amida prayer or at the end. Even a Sephardic Jew who made a mistake regarding “Ha’Melech Ha’Mishpat” should preferably stipulate before beginning to pray, as follows: “If I am obligated to repeat the Amida prayer, I am reciting the following prayer as a mandatory prayer and if I am not obligated to, the following prayer is hereby voluntary.”

During the entire Ten Days of Repentance, it is customary to add the verses of “Zochrenu Le’Chaim”, “Mi Chamocha”, “U’chtov Le’Chaim Tovim”, and “Uv’Sefer Chaim” into the Amida as is printed in all Siddurim. If one forgot to insert “Zochrenu Le’Chaim” and then remembers this in the “Shema Kolenu” blessing, one may insert this verse into this blessing before reciting the words “Ki Ata Shome’a,” for one may request one’s personal needs in the “Shema Kolenu” blessing and “Zochrenu Le’Chaim” is considered a personal need. Nevertheless, one may not add the “Mi Chamocha” verse there because this is merely a praise offered to Hashem as opposed to an actual request.

“אשרי העם יודעי תרועה“

מובא
במדרש רבה (פר' אמור פר' כט אות ד), על הפסוק “אשר העם יודעי תרועה”,
אמר רבי יאשיה, וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להם, כמה חצוצרות
יש להם? אלא, “העם יודעי תרועה”, אלו ישראל, שהם יודעים ומכירים לרצות
את בוראם בתרועה. והוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא ברחמים על עמו
ישראל. וזהו שנאמר “אשר העם יודעי תרועה”, כלומר, מכירים ויודעים את
סגולתה ומעלתה וישובו אל ה'.

וסיפר הגאון רבינו עזרא עטיה זצ”ל, ראש ישיבת פורת
יוסף, כי הגאון רבי שלמה לניאדו, בעל שו”ת בית דינו של שלמה, שהיה רבה של
חלב, היא ארם צובא, היה נוהג בראש השנה לעבור לפני התיבה כשליח צבור, כי ניחון
בקול ערב, נעים זמירות ישראל, וגם היה תוקע בשופר. וכן היה נוהג מידי שנה בשנה.
כשהגיע הרב לזקנה ושיבה, הודיע לפרנסי הקהל שבאו לביתו לבקרו בשבת שלפני ראש השנה,
שנבצר ממנו השנה להיות שליח צבור ותוקע, מפני מצב בריאותו. נענו הפרנסים ואמרו,
אולי יואיל רבינו לומר לבנו הגאון רבי אפרים (בעל שו”ת דגל מחנה אפרים) שהוא
יעבור לפני התיבה ויתקע בשופר. כששמע כן בנו רבי אפרים, בא לפני מר אביו ואמר לו,
אבא, אני מוכן למלא את
מקומך השנה, נענה הגאון לדבריו ובירך אותו בהצלחה. וכן היה.

בראש השנה הלך רבי אפרים לבית הכנסת, ועבר לפני התיבה, וכשעמד לתקוע, נתבלבל קצת בתקיעות ותיכף ומיד תיקן כדת.
ובבוא ראשי הקהל אל הרב בעל בית דינו של שלמה, לבקרו לנשק ידיו כנהוג, שאל אותם,
איך היו התפילות, השיבו בשבח התפלות הנפלאות שהתפלל רבי אפרים כשליח צבור. ושאל, איך היו התקיעות, ועל זה השיבו בשפה רפה, והרגיש שלא היו
תקינות כל כך. תיכף
ומיד קרא לרבי אפרים, ושאלו על כך, השיבו רבי אפרים, כי היה קורא “יהי
רצון” שלפני התקיעות, ואמר “ושלח מלאכיך הקדושים הממונים על התקיעות“, והנה תיכף ראה שבא המלאך הממונה על ידו,
ויעף אליו אחד מן השרפים והתייצב לימינו, לזאת היה חרד מפניו ונתבלבל. שחק בעל
הבית דינו של שלמה, ואמר לו, הנה אתה הזמנת אותו ותירא מפניו. ועל כגון זה נאמר, אשר העם יודעי תרועה.

אכן לנו הדלים, לפחות נכוין לשוב בתשובה, וכמו שאמרו במדרש
תהלים, “תקעו בחודש שופר”, חדשו ושפרו מעשיכם על ידי השופר. כי השופר,
רומז גם על השופר שבזמן מתן תורה, כמו שכתוב בו “ויהי קול השופר הולך וחזק
מאד”, ולכן אסור להשיח (לדבר) בשעת תקיעות השופר, כי על אותה שעה כתוב במדרש (פר' יתרו סוף פר' כט), שהיה כל העולם שקט, חמור לא נער, סוס לא צנף, צפור לא
צפצף, מלאכים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, וקול השופר נשמע מסוף העולם ועד סופו.
ולכן אין להשיח או להשתעל ברצון, וצריך לשבת דומיה בעת התקיעות לקיים מצות עשה
לשמוע קול שופר. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אשרי העם יודעי תרועה ומכירים בה
לשוב בתשובה

“Fortunate is the Nation which knows the Shofar
Blasts”

The Midrash Rabba (Parashat Emor Chapter 29, Section 4) states regarding
the verse, “Fortunate is the nation which knows the Shofar blasts”: “Rabbi
Yoshiya said: ‘Do the nations of the world not know how to blow? They have so
many horns and so many trumpets! Rather, ‘The nation which knows the Shofar
blasts,’ refers to the Jewish nation which knows how to appease their G-d with
Shofar blasts. He (Hashem) then arises from the throne of judgment and sits on
the throne of mercy and becomes filled with compassion for the Jewish nation.’”
This is what is meant by the verse, “Fortunate is the nation which knows the
Shofar blasts,” meaning the people who know the auspicious meaning and
importance of the Shofar blasts and use them to return to Hashem.

Hagaon Harav Ezra Attia zt”l, late Rosh Yeshiva of Porat Yosef, recounts how Hagaon
Harav Shlomo Laniado zt”l, author of the Responsa Bet Dino Shel Shlomo and Chief
Rabbi of Aleppo, Syria, would serve as Chazzan on Rosh Hashanah since he was
blessed with a pleasant and melodious voice in addition to serving as the
Shofar blower. He would customarily do so every year. When the rabbi grew older
though, he notified the respected community activists that came to visit his
home on the Shabbat preceding Rosh Hashanah that due to the current status of
his health, he would be unable to serve as Chazzan and Shofar blower during the
coming Rosh Hashanah. The community activists replied by asking if the rabbi
would request that his son, Hagaon Harav Efraim (author of Responsa Degel
Machaneh Efraim), serve as the Chazzan and Shofar blower instead. When his son,
Harav Efraim, heard of this, he came before his father and told him that he
agreed to fill his father’s place this year. His father gave him his blessing
and so it came to be.

On Rosh Hashanah, Harav Efraim went to the synagogue and served as Chazzan but
when he began to blow the Shofar, he erred slightly in the order of blasts, but
immediately corrected himself as prescribed by Halacha. Upon arriving at the
home of his father, Harav Shlomo, in order to visit him and kiss his hand as
was customary, the leaders of the community were asked how the prayer services went
to which they replied that the services conducted by Harav Efraim were truly
amazing. When asked how the Shofar blowing went, they replied half-heartedly
and the rabbi understood that it did not go so well. He immediately summoned
his son, Harav Efraim, and inquired about this matter. His son replied, “While
reciting the ‘Yehi Ratzon’ text prior to the Shofar blowing, I said, ‘Send [me]
your holy angels who are appointed over the Shofar blasts.’ I immediately saw
one of the fiery angels fly towards me and stand on my right side! I became
frightened and this caused me to become confused.” His father then chuckled and
told him, “You invited him and then you were afraid of him?!” About such an
incident does the verse state, “Fortunate is the nation which knows the Shofar
blasts!”

However, regarding us ordinary people, we should, at the very least, have in
mind to repent, as the Midrash Tehillim states regarding the verse, “Blow the
Shofar on the [new] month”: “Renew and better your deeds through the Shofar.”
The Shofar represents the Shofar that was blown during the giving of the Torah,
as the verse states, “And the sound of the Shofar became [progressively] much
stronger.” Thus, one may not converse during the blowing of the Shofar, for
regarding this time, the Midrash (Parashat Yitro, end of Chapter 29) states,
“The entire world was silent; no horses neighed, no donkeys brayed, no birds
chirped, no angles flew, no fiery angels recited ‘Kadosh,’ and the sound of the
Shofar could be heard from one end of the world to the other.” Therefore, one
should not speak or cough willingly; one should sit silently during the Shofar
blowing and have in mind to fulfill the positive Torah commandment to hear the
sound of the Shofar. Take these words with you and use them to return to Hashem
while utilizing the sound of the Shofar for this purpose

תקיעת שופר

מצות עשה מן
התורה לשמוע תרועת השופר ביום ראש השנה, שנאמר “יום תרועה יהיה לכם”.
ואסור לדבר בין התקיעות, וכל שכן בזמן התקיעות עצמם, ונחלקו הפוסקים אם יש לומר
וידוי בין התקיעות, (כפי שמודפס בהרבה מחזורים.) או שאסור לומר וידוי בין התקיעות,
ודעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט”א, שאסור לומר וידוי בין התקיעות, ושאף מי
שנהג כן, צריך לבטל מנהגו, שנכנס לחשש ברכה לבטלה, ולספק אם חייב לחזור שוב ולברך
על התקיעות, ומכל מקום, אם רוצה להרהר הוידוי בליבו בלבד, רשאי לעשות כן בין
התקיעות, אבל בשעת התקיעות עצמם ידום ויקשיב היטב לקול השופר.

נשים פטורות
ממצות שופר, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות,
כמו שביארנו בכמה הזדמנויות. ומכל מקום נהגו הנשים להחמיר על עצמן ולבוא לבית
הכנסת לשמוע תקיעת שופר, ואשה שלא היה באפשרותה לבוא לבית הכנסת, יכולה לשמוע
תקיעת שופר בבית, (או בבית הכנסת בשעות הצהריים כפי שמקובל בכמה מקומות). ואין
לברך על תקיעת שופר כשתוקע עבור נשים, משום שנשים אינם מברכות על מצות עשה שהזמן
גרמא. ויש נשים מעדות אשכנז שנוהגות לברך לעצמן על תקיעת שופר, ויש להן על מה
שיסמוכו. ומכל מקום אין לתוקע עצמו לברך עבור נשים גם למנהג זה.

כל היום כשר
למצות שופר, מהנץ החמה ועד לשקיעתה, ולכן הבא לתקוע לנשים, רשאי לתקוע כל היום
כולו עד שקיעת החמה.

כלל גדול
בידינו, כי מצות צריכות כוונה, וכפי שביארנו בהלכה מיוחדת.
ועל
כן, השומע קול שופר בראש השנה, צריך שישים לבו, לכוין שבשמיעת קול השופר הוא מקיים
את מצות השופר

Blowing the Shofar on Rosh Hashanah

It is a positive Torah
commandment to hear the Shofar blasts on the day of Rosh Hashanah, as the verse
states, “It shall be a day of [Shofar] blasts for you.” One may not speak
between the various sets of Shofar blasts and certainly not during the blasts
themselves. The Poskim disagree regarding whether or not it is permissible to
recite the order of confession (which is printed in most Rosh Hashanah prayer
books). Maran Harav Ovadia Yosef Shlit”a rules that one may not recite this
confessional between the sets of the Shofar blasts, for this causes one to
enter the realm of a blessing in vain and it is doubtful whether or not one
must recite the blessing on the Shofar blasts again; even if one has
customarily recited this confessional prayer in the past, one must discontinue
this custom at once. Nevertheless, if one would like to read this confessional
prayer with his eyes only and ponder it in his heart, this is indeed
permissible between the sets of blasts; however, during the time the Shofar
blasts are actually being sounded, one must sit silently and listen to the
Shofar blasts carefully.

Women are exempt from hearing the Shofar blasts since this is positive,
time-bound Mitzvah and women are exempt from such Mitzvot as we have discussed
on several occasions. Nevertheless, it is customary that women act stringently
and come to the synagogue to hear the Shofar blasts. If a woman did not have
the opportunity to come to the synagogue may indeed hear the Shofar blasts at
home (or later on in the synagogue during the afternoon hours of Rosh Hashanah,
as has become the prevalent custom in many synagogues). When one blows the
Shofar for women, one may not recite the “Lishmo’a Kol Shofar” blessing since
women are exempt from such positive, time-bound Mitzvot. There are some
Ashkenazi women who customarily recite the blessing on the Shofar for
themselves and they indeed have on whom to rely. Nonetheless, the one blowing
the Shofar should not recite a blessing when blowing for women, even according
to this view.

The Mitzvah of hearing Shofar blasts may be fulfilled the entire day of Rosh
Hashanah, from sunrise until sunset. Therefore, if one would like to blow the
Shofar for women, he may do so all day, until sunset.

We have a great rule that “Mitzvot require intention”, as we have discussed in
a special Halacha. Thus, before hearing the Shofar blasts on Rosh Hashanah, one
must pay attention and have in mind to fulfill the positive Torah commandment
of hearing the Shofar blasts when hearing the Shofar

לדוד ה' אורי וישעי

שאלה: בבית הכנסת שלנו הנהיגו לומר בכל יום מימי חודש אלול את המזמור “לדוד ה' אורי וישעי” לאחר תפלת שחרית. ויש טוענים שזהו מנהג האשכנזים, אבל הספרדים לא נהגו כן. כיצד באמת נכון לנהוג?

כתב בספר מטה אפרים (סימן תקפא), “נוהגים במדינות אלו, לומר בכל יום מראש חודש אלול עד יום הכפורים, אחר גמר התפלה, בוקר וערב, את המזמור לדוד ה' אורי וישעי, ומנהגינו לאומרו עד יום שמיני עצרת”.  וכן הובא עוד בדברי הפוסקים, בשם סידור רבינו האר”י, שיש לומר את המזמור “לדוד ה' אורי וישעי” בכל יום עד ליום שמחת תורה. וכתב שם, שהאומר מזמור זה מראש חודש אלול ואילך, מובטח לו שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, ובמשפטו יצא זכאי לחיים טובים ולשלום.

ואף על פי שמנהג זה נהגו בו בעיקר האשכנזים, מכל מקום גם הגאון מרן החיד”א בספר עבודת הקודש (בסוף סנסן ליאיר) כתב שיש לומר את המזמור “לדוד ה' אורי וישעי” עד מוצאי יום הכפורים, וכן יש לאומרו ביום הושענא רבה. וכתב שכן המנהג בעיר הקודש חברון.

והרה”ג רבי יעקב רקח בספר שערי תפלה כתב בשם הגאון מהר”ח הכהן בספר שערי רחמים, שכל האומר את המזמור הזה מראש חודש אלול עד שמחת תורה, אפילו אם נגזרה עליו חס ושלום גזרה רעה, יכולה אמירתו לבטלה, ומבטלים מעליו כל גזרות קשות ורעות, ומעביר מעליו כל המקטרגים והמשטינים.

לכן, מה שהנהיגו בכמה בתי כנסת לומר את המזמור “לדוד ה' אורי וישעי” בימים אלה, הוא מנהג יפה, ואף על פי שאין לנהוג כן בתורת חיוב, מכל מקום הוא מנהג נכון ויש לו יסוד בהררי קודש.

וכתב בשו”ת שבט הלוי חלק עשירי (סימן סז), שאומרים את המזמור עד ליום הושענא רבה, ובחוץ לארץ אומרים אותו גם ביום שמיני עצרת.

אמנם עיקר התועלת הנמשכת לאדם בימים הללו ובכל ימות השנה, אינה מכח מעשים יחידים, יהי כוחם גדול ככל שיהיה, כי עיקר תכלית הימים הללו, היא שיעורר האדם את עצמו לחזור בתשובה שלימה, ובפרט בעת אמירת הסליחות, כי חובה קדושה מוטלת על כל אדם, לתת אל לבו לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה שלמה, ולהוסיף מצוות ומעשים טובים בהתקרבו ליום הדין, שאז שוקלים את הזכויות והחובות של כל אדם. (עיין חזון עובדיה עמוד כג והלאה). ונזכה לחזור בתשובה שלימה, ותקובל תפילותינו ברצון.

“Le’David Hashem Ori Ve’Yish’ee”

Question: In our synagogue, the custom is to recite the Psalm “Le’David Hashem Ori Ve’Yish’ee” every day of the month of Elul. Some claim that this is an Ashkenazi custom and that this is not the Sephardic custom. What is the correct way to proceed?

The Sefer Mateh Efraim (Chapter 581) writes: “It is customary in our countries to recite the Psalm ‘Le’David Hashem Ori Ve’Yish’ee’ after prayer services both morning and night from Rosh Chodesh Elul until Yom Kippur. Our custom is to continue reciting this Psalm until Shemini Atzeret.” Indeed, several other Poskim quote the Siddur of the saintly Ari z”l which states that it is customary to recite the Psalm “Le’David Hashem Ori Ve’Yish’ee” every day until Simchat Torah. It further states there that one who recites this Psalm from Rosh Chodesh Elul and on is guaranteed to live out his days and years pleasantly and his judgment will emerge favorably for a good life and peace.

Although this is primarily an Ashkenazi custom, nevertheless, Maran Ha’Chida quotes this custom as well in his Sefer Avodat Ha’Kodesh (end of Sansan Le’Yair) and writes that one should recite this Psalm until Motza’ei Yom Kippur as well as on the day of Hosha’ana Rabba. He writes that this was the prevalent custom in the holy city of Hebron.

Hagaon Harav Yaakov Rakach writes in his Sefer Sha’are Tefillah in the name of Hagaon Rabbeinu Chaim Ha’Kohen in his Sefer Sha’are Rachamim that whoever recites this Psalm from Rosh Chodesh Elul until Simchat Torah shall merit that even if a harsh judgment was decreed upon an individual, the recitation of this Psalm has the power to annul the harsh decree and to remove all Heavenly prosecution from one’s self.

Thus, the custom that some congregations have adapted to recite the Psalm of “Le’David Hashem Ori Ve’Yish’ee” during this period is indeed a fine custom. Although this should not be misconstrued as an obligatory recitation, it is nevertheless a correct and worthy custom which has holy roots.

The Responsa Shevet Ha’Levi (Volume 10, Chapter 67) states that this Psalm is recited until the day of Hosha’ana Rabba and outside of Israel, it is recited on the day of Shemini Atzeret as well.

Nevertheless, we should point out that the primary benefit one can achieve during these days and throughout the year is not through these actions alone, as great as they may be. Rather, the main purpose of these days is for one to repent fully before Hashem, especially while reciting the Selichot, for the main focus during this period is complete repentance and increasing one’s good deeds as we get closer to the Day of Judgment when one’s merits and faults are weighed against one another. (See Chazon Ovadia-Yamim Nora’im, page 23 and on.) May Hashem accept our repentance willingly.

כוחה של תפילה

רבותינו במסכת ברכות (כט:) ביארו מה שאמר התנא, “אל תעש תפילתך קבע”, רבי אושעיא אומר, “כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי”, (כלומר, חוק קבוע הוא לו להתפלל, וצריך הוא בעל כרחו לעשות כן כדי לצאת ידי חובתו), הוא הנקרא “עושה תפלתו קבע”. ואילו חכמים אומרים, “כל שאינו אומרה בלשון תחנונים”. כלומר, סגנון התפלה צריך שיהיה בדרך תחנונים לפני ה' יתברך, בהכנעה ובלב שלם. וכדברי חכמים פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות תפילה הט”ז).

ובגמרא במסכת סוטה (ה.) אמרו, אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן שם לבו כבשר, (שהוא רך, ולא כאבן שהיא קשה), כלומר שיתפלל בהכנעה.

ובודאי בימים הללו, ימי חודש אלול, שהשם יתברך מצפה יותר לתפלותיהם של ישראל, חובה עלינו להתעורר בתפלה, איש לפי מהללו, ולקוות לה' יתברך שימלא כל משאלות לבנו לטובה לעבודתו.

ומעשה שאירע לפני כחמש שנים, באברך ובת סמינר (מיוצאי צפון אפריקה), שנישאו כדת משה וישראל לפני כמה שנים. ומיום ליום ומחודש לחודש, התברר כי קיימת אצלם בעיה רצינית, שבגללה לא זכו להפקד בפרי בטן. בצר להם, התפללו לפני ה' יתברך שיושיעם, גם פנו לרופאים, אולי ימצאו תקוה.

והנה לילה אחד, ביום חמישי בלילה (ליל יום שישי), ישן האברך על מטתו, והנה חלום. ובחלומו הוא רואה, כאילו הוא יושב בחדרו של החסיד המקובל רבי ישראל אביחצירא (הבאבא סאלי) זצ”ל. והנה פונה אליו הרב ואומר לו, מה תבקש? השיב לו האברך, אני מבקש לזכות לילדים. השיב לו רבי ישראל, טוב, יהיו לך ילדים. קם האברך, ויצא מחדרו של הרב, והנה בכניסה, הוא רואה את אביו יושב יחד עם ראש הישיבה בה למד בבחרותו, ושניהם יושבים וספרי תהלים בידיהם. ויקץ והנה חלום.

בבוקר, טילפן האברך לאמו, וסיפר לה את כל דבר החלום. אמרה לו אמו, בודאי אתה מתפלא, מה אביך וראש הישיבה שלך עשו שם. והנה תדע לך, כי לפני כשבוע, טילפן אביך לראש הישיבה שלך, ואמר לו, הלא ראש הישיבה, הוא אביו הרוחני של האברך המדובר, ואני, האב, גם אני אביו של האברך. והנה על שנינו מוטלת חובה לעשות משהו כדי שיזכה בננו לפרי בטן. אמר לו ראש הישיבה, ומה תרצה ממני? אמר לו האב, רצוני שתבוא עמי לציונו של רבי ישראל אביחצרא, ונתפלל שם יחד לישועת בננו.

השיב לו ראש הישיבה, זמני כעת אינו פנוי, אולם בליל שישי, אוכל להתלוות אליך לנתיבות, מקום קבורתו של רבי ישראל, ושם נתפלל יחד לישועה. ואמנם, אתמול בלילה, המשיכה האם לספר, הלכו אביך וראש הישיבה יחד לנתיבות, והתפללו על קברו של רבי ישראל לישועתך. ואמנם זכו האברך ורעייתו לפרי בטן, וכל זה בזכות השתדלות נכונה, בתפלה באמונה שלימה.

The Power of Prayer

Our Sages (Berachot 29b) explained the words of the Tanna who taught, “Do not make your prayer established”: “Rabbi Oshaya says, this refers to one who considers one’s prayer like a burden (i.e. if one perceives it as a set law that one must pray and one does so in an almost forced manner in order to fulfill one’s obligation). The Sages say, this refers to one who does not pray in a supplicating manner. (This means that one’s prayer should resemble a supplication before Hashem by praying with humility and with one’s whole heart.)” The Rambam (Chapter 4 of Hilchot Tefillah, Halacha 16) rules in accordance with the opinion of the Sages.

Similarly, our Sages taught us (Sotah 5a) that one’s prayer is not accepted unless one makes one’s heart as flesh (which is soft, as opposed to like stone, which is hard). This means that one must pray in a humble and subdued manner.

This is certainly true during the Month of Elul when Hashem desires the prayers of the Jewish nation in that we must invigorate our prayers and to turn our hope to Hashem so that He will fulfill our hearts’ wishes for the good in order that we may serve Him.

An incident occurred approximately five years ago with a young Kollel man and a religious seminary girl (both of North African descent) who were married several years ago. They quickly realized that there was a medical issue which prevented them with being blessed with children. In their distress, they prayed that Hashem bring about their salvation and they also frequented doctors in hopes of some good news.

One Thursday night, this young man lay asleep in his bed and he dreamed that he was sitting in the room of the righteous and saintly Mekubal, Hagaon Harav Yisrael Abuchatzera zt”l, the famed “Baba Sali.” The Baba Sali turned to the young man and asked him, “What do you request?” The young man responded, “I wish to merit having children.” The Baba Sali replied to him, “Fine. You shall have children.” The young man then proceeded to exit the Baba Sali’s room and at the entrance, he sees his father and Rosh Yeshiva sitting with books of Tehillim in their hands. He then awoke and realized this was a dream.

The next morning, this young man called his mother and told her about his dream. His mother told him, “You must be wondering what your father and Rosh Yeshiva were doing there. Let me tell you: Last week, your father called your Rosh Yeshiva and told him, ‘Rosh Yeshiva, you are my son’s spiritual father and I am his biological father. It is incumbent upon us both to do something so that our son can bear children.’ The Rosh Yeshiva inquired, ‘And what is it that I can do?’ Your father then replied, ‘I would like you to come with me to the Baba Sali’s grave so that we may pray together for our son’s salvation.’”

“The Rosh Yeshiva told your father, ‘I am do not have time at the moment but I will make myself available on Thursday night and accompany you to Netivot to the Baba Sali’s grave so that we may pray there together.’ Indeed, last night your father and the Rosh Yeshiva traveled to Netivot and prayed at the Baba Sali’s grave that you merit Heavenly salvation.” Indeed, this couple finally merited bearing children in the merit of the appropriate efforts they put forth through prayer and complete faith in Hashem.