הלכות ברכת
הפירות

בהלכות הקודמות ביארנו שיש סדר לברכות. ולמשל, מי שבא לאכול תמרים
ותפוחים, עליו להקדים ולברך על התמרים, מפני שהם משבעת המינים.

כתב מרן הבית יוסף בשם הרשב”א, שכל מה
שאמרנו שצריך להקדים ולברך על פרי מסוים, זהו דווקא “לכתחילה”. כלומר כן
יש לנהוג. אבל “בדיעבד”, כלומר, אם טעה ובירך על המין השני, יצא ידי
חובת ברכה, ויכול לאכול משניהם, במקרה שהברכות שוות.

כלומר, אם היו לפניו שני מיני פירות, כגון
תפוחים ותמרים, ששניהם ברכתן שווה, והיא “בורא פרי העץ”, אף על פי שיש
להקדים ולברך על התמר משום שהוא משבעת המינים, מכל מקום אם טעה ובירך על התפוח
תחילה, יצא ידי חובת הברכה, ובברכת התפוח פטר גם את התמר.

כתב מהר”ר ישראל איסרלן, (בעל ספר תרומת
הדשן, חי סמוך לדורו של מרן, ומרן בתשובתו חלק לו כבוד גדול, וכתב מרן
החיד”א, שהיה למהר”י איסרלן קבלה מעשית, ובעת צרה וצוקה הפליא לעשות
והציל ישראל בחכמתו.) שכל מה שאמרנו שפרי אחד קודם לחברו, או שברכה אחת קודמת
לחברתה, זהו דוקא כאשר רוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם, מברך רק
על זה שרוצה לאכול, אף על פי שגם השני מונח לפניו.

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק”ל
כתב, שאפילו אם רוצה לאכול משני המינים, אלא שאחד מהם אינו נמצא לפניו כעת, אינו
חייב להמתין עד שיביאו לפניו את המין שמוקדם לברכה. וכגון שרוצה לאכול תפוח ותמר,
שצריך לברך קודם על התמר, אבל כעת אין לפניו אלא תפוח, ורק לאחר מכן יהיה לפניו
תמר, יכול לברך על התפוח ואין צריך להמתין עד שיביאו לפניו תמר.

The Laws of the
Blessing on Fruits

In the previous Halachot we have explained that there is an order
of priority regarding blessings. Thus, if one wishes to partake of apples and
dates, one must recite the blessing on the dates, for they are one of the Seven
Species.

Maran Ha’Bet Yosef writes in the
name of the Rashba that the law that one must recite a blessing on a certain
fruit first only applies preferably. This means that this is the way one should
behave preferably. However, if one errs and recites the blessing on the other
fruit, one has fulfilled his obligation and may partake of both fruits,
provided that they share the same blessing.

For instance, if one has before
him to kinds of fruit, such as apples and dates which both share the “Boreh
Peri Ha’etz” blessing, although one should preferably recite this blessing
on the date because it is one of the Seven Species, nevertheless, if one
mistakenly recited the blessing on the apple, one has nonetheless fulfilled his
obligation of reciting the blessing and the blessing one recited on the apple
exempts the date as well.

Rabbeinu Yisrael Isserlan (author
of the Terumat Ha’Deshen who lived shortly before the lifetime of Maran and
whom Maran affords great honor to in one of his responses; indeed, Maran
Ha’Chida writes in his Shem Ha’Gedolim that Rabbeinu Yisrael Isserlan was
well-versed in practical Kabbalah and in times of danger, he performed miracles
and saved the Jews with his wisdom) writes that this that we have established
that one fruit takes priority over another or that one blessing precedes
another only applies when one wishes to partake of both items. However, if one
does not wish to partake of both, one should only recite a blessing on the item
one wishes to eat although the second item is in front of the individual.

Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l
writes that even if one wishes to partake of both items, however, one of
them is not in front of him at the present time, one need not wait until the
item with the prioritized blessing is brought before him. For instance,
regarding an apple and a date where one must recite the blessing on the date,
nevertheless, if one only has an apple in front of him at the present time and
only later will he be brought dates, one may recite the blessing on the apple
and one need not wait until the date is brought before him.

דברים
הבאים בתוך הסעודה

דברים הבאים
בתוך הסעודה
בגמרא
במסכת ברכות (מא:), אמר רב פפא, הלכתא (להלכה), דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת
הסעודה, אינם טעונים ברכה, לא לפניהם ולא אחריהם. כלומר, כל מאכל שבא בתוך סעודה
(שאוכלים עם פת לחם), כגון בשר ודגים וכיוצא בזה, אין מברכים
עליו בשעת הסעודה את הברכה הראויה לו (“שהכל”), משום שכל המאכלים
שבסעודה נפטרים כבר בברכת המוציא לחם מן הארץ.

הטעם שאין
מברכים בתוך הסעודה
ובטעם
הדבר שכל המאכלים נפטרים בברכת המוציא, במחשבה ראשונה היה נראה, שהוא מדין
“עיקר וטפל”, (כמו שביארנו בעבר),
שכל
שיש לאדם מאכל המורכב משני מאכלים, מברך על המאכל העיקרי, ופוטר את הטפל. ולדוגמא,
תבשיל של אורז עם עדשים, ברכתו בורא מיני מזונות, אף על פי שברכת העדשים היא
“האדמה”, מפני שהאורז הוא העיקר, וברכתו “מזונות“,
והעדשים
טפלים לו. וכמו כן בנדונינו, כיון שהפת יש לה חשיבות מיוחדת, הרי היא נחשבת כעיקר
הסעודה, ולכן בברכת הפת נפטרים גם כל שאר המאכלים שיבואו בסעודה.

אולם בגמרא,
שאלו
לבן זומא על דברים הללו (הם המאכלים הבאים בתוך הסעודה), מפני מה אינם טעונים
ברכה? אמר להם, הואיל והפת פוטרתן. והסביר רבינו הריטב”א, פירוש,
ולא
מדין טפילה הוא (כלומר, לא מטעם עיקר וטפל הפת פוטרת את שאר המאכלים),
שאין
המאכל נחשב טפל, אלא כשנאכל עם העיקר, כדברים שמלפתים בהם את הפת (כמו הסלטים שאנו
עושים, שאוכלים אותם ממש עם הפת), אבל מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת, אינם נחשבים
טפלים לפת.

והמשיך רבינו
הריטב”א והסביר, שבכל זאת אין מברכים על המאכלים הבאים בתוך הסעודה, מפני
שהפת היא “עיקר הסעודה” כנגד כל מאכל שיבא אחריה. כלומר, דין מיוחד הוא
לגבי הפת, שמרוב חשיבותה, היא פוטרת את כל המאכלים שבאים יחד עמה בסעודה,
אף
על פי שהם אינם נאכלים עם הפת ממש.

ולפיכך, גם
מאכלים כגון בשר ודגים, שאינם נאכלים עם הפת ממש, אין מברכים עליהם בתוך הסעודה.
מאחר ונפטרו כולם בברכת הפת שבתחילת הסעודה.

ולסיכום: מאכלים הבאים בתוך סעודה שאוכל בה פת לחם, והם
באים מחמת הסעודה, כלומר שבאים למזון ולשובע, כגון בשר ודגים, אין מברכים עליהם,
מכיון שנפטרו כבר בברכת הפת.

דברים הבאים
לקינוח בסוף הסעודה, כגון פירות, יש לברך עליהם, כיון שאינם מחמת הסעודה כלל. ודין
עוגות ועוגיות המוגשים בסיום הסעודה יבואר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת.

Foods Eaten During a Meal

The Gemara in Masechet Berachot (41a) tells us: “Rav Papa
said: The Halacha is that foods eaten during the meal as part of the meal do
not require a blessing neither before nor after eating them.” This means that
any foods that are eaten during a bread meal, for instance meat, fish, and the
like, would not require their appropriate blessings before eating them during
the meal, for all foods eaten during a meal are already exempt through the
blessing of “Hamotzi Lechem Min Ha’aretz”. Similarly, beverages drunk
during the meal do not require a blessing for beverages are also exempt with
the “Hamotzi” blessing.

The Reason Why Blessings are Not Recited on Foods Eaten
During a Meal
At first glance, it would seem that the reason why no blessing is recited on
foods eaten during a meal is because of the law of the primary and secondary
foods, meaning that when one has a dish consisting of two types of food before
him, one should recite the blessing upon the primary food and thus exempts the
secondary food. For instance, the blessing on a dish of rice and lentils is “Boreh
Minei Mezonot” for the rice is the primary food and the lentils are only
secondary to it. Thus, it would seem in our case that since the bread has
special significance, it is considered the primary food of the meal and the
blessing on the bread exempts any food that is eaten during the course of the
meal.

Nevertheless, the Gemara recounts that Ben Zoma was asked
why foods eaten during the meal do not require a blessing to which he replied,
“Since the bread exempts them.” The Ritba explains that this is not based on
the Halacha of the secondary food (meaning that the bread does not exempt the
other foods because it is the primary foods and all other foods are secondary),
for a food is not considered secondary unless it is eaten together with the
primary food (such the salads and dips served nowadays at the beginning of the
meal which are actually eaten with bread); however, foods not actually
eaten with the bread cannot be considered secondary to the bread.

The Ritba continues and explains that the reason why one
does not bless on foods eaten during the meal is because regarding any other
foods served after it, the bread is considered “the main part of the meal.”
This means that bread retains a unique law in that, as a result of its innate
significance, it exempts any other foods eaten throughout the meal even if
these foods are not eaten together with the bread.

Thus, even foods such as fish and meat which are not
eaten together with bread would not require a blessing within a bread meal
since they have already been exempted by the blessing on the bread in the
beginning of the meal.

Summary: Foods
that are served during a bread meal and are eaten as part of the meal, meaning
that they are eaten to nourish and satiate, such as fish or meat, do not
require their own blessing since they have already been exempted with the
blessing on the bread.

Foods served at the end of a meal as dessert, such as
fruits, require a blessing since they are not eaten as part of the meal at all.
We shall, G-d-willing, discuss the laws of cakes and cookies served at the end
of a meal on a different occasion.

המסתפק
אם בירך

שאלה: אדם המסתפק עם בירך על מה שהוא אוכל כעת, האם
עליו לברך מחמת הספק? ובמידה ואינו מברך, האם הוא רשאי להמשיך לאכול?

תשובה: כלל גדול בידינו “ספק ברכות להקל”,
והוא משום חומרת האיסור לברך ברכה לחינם, שהרי בכל ברכה וברכה אנו מזכירים שם
שמים, והזכרת שם שמים שלא לצורת היא עוון גדול, לכן לעולם, כאשר יש בידינו ספק אם
לברך או לא לברך, אנו פוסקים להקל, כלומר, שלא לברך את הברכה. והזכרנו ענין זה כבר
בכמה הזדמנויות. כי יסוד הדברים הוא על פי מאמר רבותינו במסכת ברכות, “כל
המברך ברכה שאינה צריכה (כלומר, מברך ברכה שאינו חייב לברך אותה) עובר משום לא
תשא”. ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי הגמרא, כי לדעת התוספות במסכת ראש
השנה (לג.) ועוד מרבותינו הראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ומה
שאמרו בגמרא שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, אין הכוונה שיש בזה
איסור תורה ממש, אלא לעולם איסורו מדרבנן, והסמיכוהו (אסמכתא, היינו
פסוק שעליו נסמכו חז”ל כשגזרו גזירה שאינה אסורה מן התורה)
רבנן
על הפסוק “לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא“.

אולם לעומת אלו
הפוסקים הסבורים שאין בזה איסור אלא מדרבנן, דעת הרמב”ם ועוד מרבותינו
הראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים
בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא. (וכבר
הזכרנו ענין זה בדין ברכת הדלקת הנרות של שבת), וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך
שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך ,עובר על איסור תורה, משום לא תשא
את שם ה’ אלהיך לשוא.

ולפיכך, הסכמת
הפוסקים, שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל,
ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם
שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל. וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד
מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך,
אינו
חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

ולפיכך פסק מרן
השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך
לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה. ובדין זה הרחבנו
במקום אחר).

ולסיכום: המסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו
חוזר לברך מספק.

ובהלכה הבאה
נבאר מה יעשה אדם זה, האם מותר לו להמשיך לאכול ממה שלפניו? והאם ישנה אפשרות לתקן
את הדבר?

When One is in Doubt About Having Recited a Blessing

Question: If one
is unsure whether or not he has recited a blessing a food he is currently
eating, must one recite the blessing again as a result of the doubt? If not,
may one continue eating?

Answer: Our
Sages taught us a great rule: “A doubt regarding a blessing is to be treated
leniently” (i.e. when in doubt regarding a blessing, do not bless). This is as
a result of the severity of the prohibition to recite a blessing in vain, for
every blessing contains the name of Hashem and reciting Hashem’s name for
naught is a grave sin. Thus, whenever a doubt exists regarding whether or not
to recite a blessing, we rule that one should not recite the blessing. We have
discussed this point on several different occasions. The basis for this is
another teaching of our Sages in Masechet Berachot that “one who recites an
unnecessary blessing (a blessing one is not obligated to recite) transgresses
the prohibition of uttering Hashem’s name in vain.” The Rishonim disagree
regarding the understanding of this Gemara, for according to the Tosafot (Rosh
Hashanah 33a) and other Rishonim, the prohibition of reciting an unnecessary
blessing is merely rabbinic and when the Gemara states that one who recites an
unnecessary blessing has transgressed the prohibition of uttering Hashem’s name
in vain, this does not refer to an actual Torah prohibition; rather, this is
only a rabbinic prohibition which the Sages based on the verse of “Do not bear
the name of Hashem, your G-d, in vain.”

On the other hand, the Rambam and other great Rishonim
maintain that reciting an unnecessary blessing is an absolute Torah
prohibition; thus, one who recites Hashem’s name within a blessing one is not
obligated to recite has transgressed the prohibition of “Do not bear the name
of Hashem, your G-d, in vain.” Maran Ha’Shulchan Aruch, whose rulings we
follow, rules likewise that one who recites an unnecessary blessing has
transgressed the Torah prohibition of uttering Hashem’s name in vain.

Based on this, the consensus of the Poskim is that when
in doubt regarding a blessing, one must act leniently and abstain from reciting
the blessing. Reciting the blessing as a result of the doubt is prohibited
because by doing so, one is entering a situation of possibly uttering Hashem’s
name in vain if one has, in fact, already recited this blessing. Indeed, the
Rambam (Chapter 4 of Hilchot Berachot) rules: “If one is in doubt whether or
not he has recited the ‘Hamotzi’ blessing, one should not recite this
blessing again since this is not a Torah obligation.”

Maran Ha’Shulchan Aruch (Chapter 209) rules likewise:
“Any blessing about which one is in doubt whether or not one has recited it,
whether it is a blessing before or after eating, should not be recited (besides
for Birkat Hamazon which is a Torah obligation; we have discussed this
elsewhere).”

Summary: If one
is in doubt whether or not he has recited a blessing on the food he is
currently eating, one should not recite the blessing again because of the
doubt. In the following Halacha, we shall, G-d-willing, discuss whether or not
one may continue to eat the food before him and if there is a way to rectify
such a situation.

דין האש ביום טוב

ביארנו שדין יום טוב ודין שבת שוה לענין כל האיסורים, אלא שביום טוב הותרו מלאכות מסויימות לצורך הכנת מאכל (“אוכל נפש”) ליום טוב, וכגון מלאכת בישול.

ועל כן הרוצה לבשל על גבי הכיריים של גז ביום טוב, עליו לדאוג להכין לו מערב יום טוב נר דולק, שיוכל לקחת ממנו אש באמצעות גפרור, על מנת להדליק את הגז שבכיריים, ואז יוכל לבשל כדרכו תמיד.

והמים שרתחו, יש להשתמש בהם לצורך הכנת תה או קפה, כדי שיהיה בישולם לצורך אוכל נפש, שהרי אסור לבשל מים ביום טוב לצורך הכיבוי בלבד, אלא לצורך אוכל נפש בלבד.

ומובא בשם הגאון הראשון לציון שליט”א, שאפשר להקל בכיבוי האש בכיריים החדשות שמצויות עתה, על ידי כך ששמים כפית בסמוך לחיישן שמרגיש את חום האש, וכך לאחר כמה שניות החיישן יורה על סגירת זרימת הגאז.

[יש מי שכתב, שכשם שמותר לכבות את האש שבגז על ידי הנחת קומקום מים כמבואר, כמו כן מותר לכבות את הגז על ידי סגירת ברז הגז הראשי שדרכו זורם הגז לכיריים, שהרי אין זה כיבוי ישיר, אלא בדרך עקיפה שמביאה בתוך מספר שניות לכיבוי הגז, וגם בדרך זו נחשב הדבר ל”גרמא”. אולם מרן רבינו זצ”ל דחה דבריו מההלכה, שהרי עיננו הרואות שמיד עם סגירת ברז הגז השלהבת יורדת מטה מטה עד שנכבית לגמרי. ולפיכך אין זה בגדר “גרמא” שהתירה התורה, שכמו כן מצינו לגבי מי שלוקח שמן מן הנר (שהנר דולק על ידי שמן, והוא לוקח מאותו השמן וגורם שהנר יכבה בטרם עת), שחייב משום “מכבה”, כמבואר במסכת ביצה (דף כב.). ומבואר אם כן שלא כל ה”גרמות” שוות, ובכל אופן שמיד עם פעולת הגרמא נראית הפעולה בעינים, אין זה בגדר גרמא].

ולסיכום: אסור להדליק אש ביום טוב. ומותר להעביר אש מאש קיימת לצורך “אוכל נפש” כגון בישול וכדומה. ואסור לכבות אש ביום טוב. ומותר לכבות את האש על ידי בישול מים מעל הלהבה, ואז על ידי גלישת המים תכבה האש. ובמים יש להכין קפה או תה.

לשאלת רבים: מותר לעשות גלידה או ג'לי ביום טוב, כדי לאכלו ביום טוב עצמו. ומותר להעביר אש לכיריים של גז, אף על פי שיש שם חיישן חשמלי שמונע דליפת גז. (בתנאי שלא נדלקת נורה עם פתיחת ברז הגז). ומותר להדליק את הגאז באמצעות גפרור, אף על פי שיש שם ניצוץ חשמלי שמדליק את הלהבה, באופן שיניח את הגפרור במקום הניצוץ, וכך לא יהיה לו צורך כלל בניצוץ זה, ובאופן כזה יש להקל.

The Laws of Fire on Yom Tov

In previous Halachot we have explained that Yom Tov and Shabbat are equal regarding all prohibitions besides for certain works associated with food preparation, such as cooking, which are permitted on Yom Tov.

Igniting a Flame
One may not produce a new fire on Yom Tov, for instance by striking a match, even for the purpose of food preparation. It is, nevertheless, permissible to light a match or candle from a flame which existed before the onset of Yom Tov for the purpose of food preparation. For this reason, one may move a matchbox on Yom Tov and this is not considered Muktzeh, since matches are usable on Yom Tov by igniting them from a pre-existing flame.

Thus, if one wishes to cook on one’s gas stove on Yom Tov, one must take care to prepare a candle lit before Yom Tov so that one may light a match from it and subsequently use this match to light the gas range; in this way, one will be permitted to cook as usual.

Extinguishing a Flame
One may not extinguish a flame on Yom Tov; even partially extinguishing a flame, such as by minimizing the flame on a gas stovetop, is prohibited. Some permit lowering a flame when this is done to prevent the food being cooked on top of it from becoming burnt; Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l rules accordingly. However, completely extinguishing the flame is forbidden.

The Permissible Method to Extinguish a Flame
Since it is forbidden to extinguish a flame on Yom Tov, it was once customary for people to leave their gas stoves running the entire Yom Tov, for extinguishing is prohibited. Eventually though, Maran Rabbeinu zt”l was asked about this matter, and he ruled that one may cause a flame to be extinguished indirectly, meaning that one should fill a teapot with water until the top and place it on the fire until it boils and by doing so, the water will overflow and spill onto the fire, thereby extinguishing it. After doing so, one may then turn off the knobs of the stove to prevent gas from leaking into the house. (The reason for this leniency is based on the fact that when a flame is not burning on a wick or a piece of wood and is merely burning atop a piece of metal, such as a gas stovetop, the prohibition to extinguish it is merely rabbinic. Thus, an indirect extinguishing, which is likewise only a rabbinic prohibition, is permitted here.)

Regarding the boiled water, one should use it to make tea or coffee, so that their preparation will have been for a food preparation purpose, for one may not boil water on Yom Tov merely in order to extinguish a flame, as it is only permissible for the purpose of food preparation.

It has been quoted in the name of the great Rishon Le’Zion, Hagaon Rabbeinu Yitzchak Yosef Shlit”a, that it would be permissible to extinguish the fire on newer-models of gas stovetops by blocking off the sensor with a spoon and as a result, a few seconds later, the sensor will send a signal to turn off the gas.

(Some write that just as one may cause a flame on a gas stove to be extinguished by boiling a teapot of water on top of it as we have discussed above, so too, one may extinguish a flame on the gas stove by shutting the central gas line through which gas flows to the stove, for this cannot be considered a direct extinguishing, since one is not doing so through a gust of wind or turning off the knobs on the range; rather it is considered indirect, for this is an action that brings about the extinguishing of the flame in a matter of seconds, and is thus permitted. Maran zt”l, nevertheless, disagrees and writes that the Halacha does not follow this opinion, for we can see clearly that immediately upon shutting the central gas line, the flame begins to dwindle until it is completely extinguished; thus, this is not the kind of “indirect action” the Torah permitted. We find a similar concept in the Gemara (Beitzah 22a) that if one removes some olive oil from a candle filled with oil where a wick is burning thereby causing the candle to extinguish earlier than it would have, one has transgressed the prohibition of extinguishing. If so, we see that not all indirect actions are equal, and anytime one carries out the “indirect” action and the outcome is immediately noticeable, this cannot be considered an indirect action.)

Summary: One may not ignite a flame on Yom Tov. One may transfer a pre-existing flame to a match or another candle for purposes of food preparation and the like. One may likewise not extinguish a flame on Yom Tov. One may extinguish a flame on the stove top by boiling a pot of water on top of it thereby allowing the water to overflow onto the flame and extinguish it. One should use this boiled water to make tea or coffee.    

By Popular Request: It is permissible to make ice cream or jello on Yom Tov, as long as one intends to eat it in Yom Tov. It is permissible to transfer a flame to ignite a gas stovetop, even when there it has a sensor which is meant to prevent gas from leaking out (as long as no lights or indicators turn on as a result of turning on the gas knob). One may light the stovetop with a match although there may be an electric spark which ignites the flame by placing the match next to the spark, in which case one will have no purpose for this spark, and letting the gas ignite in this manner.

חג השבועות

נאמר בפרשת מתן תורה, “ויסעו מרפידים ויבאו
מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר”. (שמות יט).

רבינו חיים בן עטר, ה”אור החיים”
הקדוש הקשה, שהרי בפסוקים שקודם לכן כבר נאמר “לצאת בני ישראל מארץ מצרים,
ביום הזה באו מדבר סיני”, ואם כן לכאורה, מדוע כפלה התורה וכתבה שוב
“ויחנו במדבר”, הרי ברור הדבר שאם הגיעו למדבר גם חנו שם, ואם כן מה באה ללמדינו התורה בדבר זה?

ומסביר האור החיים הקדוש, כי פסוק זה בא ללמדינו
שלשה עיקרים בקבלת התורה, שמבלעדי שלשת הדברים הללו אי אפשר היה לקבל את התורה,
ועל ידם נתרצה הקדוש ברוך הוא לתת לבני ישראל את התורה.

הראשון, “ויסעו
מרפידים”, שקודם קבלת התורה, היו עם ישראל ברפיון ידים ועצלות גדולה, כדרכם
של עבדים משוחררים, ואף על פי כן הם הכינו עצמם והתגברו על מדותיהם הטבעיות, לקבל
את התורה בזריזות ובחשק, וקבלו על עצמם שלא להתעצל בלימוד התורה. כי כך טבע הדבר
בלימוד התורה, שדברי תורה צריכים חיזוק כל העת, ולכן התורה טורחת בכל פעם שהיא
מזכירה ענין לימוד התורה, לתת תוספת חיזוק, כמו שנאמר “לא ימוש ספר התורה הזה
מפיך, והגית בו יומם ולילה, הלא צויתיך חזק ואמץ”, וכן על זה הדרך. ולפיכך
הוצרכה התורה לציין “ויסעו מרפידים”, שהיו נרפים מאד, ברפיון ידיים, ואף
על פי כן זרזו עצמם לקבלת התורה בחשק ושמחה,  ו”יסעו” מאותו הרפיון
שהיה להם קודם לכן. שזהו עיקר גדול ותנאי לזכות לכתרה של תורה.

העיקר השני, “ויבאו מדבר
סיני ויחנו במדבר”, שהכוונה בזה שהגיעו עם ישראל למדרגה רוחנית שהיא בבחינת
מדבר, שהכל דשין ודורכין עליו, והוא מקום הפקר לכל, כמו כן ישראל הגיעו למצב של
ענווה ושיפלות רוח, כי מבלעדי זה אי אפשר לזכות לתורה, כי אין התורה
שורה על גסי הרוח, ועל כן משה רבינו זכה שהוא יקבל את התורה, לפי שהוא היה סמל
ואות למופת של ענוה גדולה שלא היה עוד כמותה. גם לא ניתנה התורה אלא על ההר הנמוך
שבהרים, הר סיני, כי אין השכינה שורה על גסי הרוח וגבהי הלב, ורק בזכות הענוה זכו
ישראל לכתר תורה.

והעיקר השלישי, “ויחן שם ישראל כנגד
ההר”, אשר כמו שפירשנו כבר, לשון “ויחן” הוא לשון יחיד, מפני שעם
ישראל באותו הזמן היתה בינהם אחדות גדולה, כאיש אחד בלב אחד, וגם זה הוא תנאי גדול
לזכות לתורה, כי אין קבלת התורה רק ליחידים שבישראל, אלא דוקא לכל כלל ישראל יחד,
ועל כן התורה צריכה תמיד להיות נלמדת בציבור, ואמרו רבותינו “חרב אל הבדים”,
חרב אל אותם שלומדים בד בבד, כלומר לבדם, כי אין אדם זוכה לישרות בתורה, אלא כשהיא
נלמדת עם עוד אדם, שיעיר את תשומת לב חבירו כשהוא טועה בלימוד. (ואחר שידע כבר את
עיקרי לימוד התורה בדרך נכונה, יוכל ללמוד לבדו מתוך ספרי האחרונים, אשר גם על ידי
העיון בהם יוכל לעמוד על טעותו), ואשרי העם שהם באים בליל שבועות ללמוד תורה
בציבור, במקום שהשכינה שורה בו, אשר על כגון זה נאמר
“ויחן שם ישראל כנגד ההר”, כי כאיש אחד, זכו לקבל את התורה, וכמו כן
אנו, נזכה לאורה של תורה, משאת חיינו, בזכות ענוה ושפלות רוח, לקבל מהגדולים
מאיתנו את האמת, ולהודות תמיד על האמת, ולהשתדל כמה שאפשר להיות באחדות גדולה,
שמתוך כך תשרה עלינו השכינה הקדושה, ונזכה לכתרה של תורה.

The Holiday of Shavuot

Regarding the giving of the Torah, the Torah states
(Shemot 19): “And they travelled from Refidim and they arrived at the Sinai
Desert and they camped in the desert; and Israel camped there opposite the
mountain.”

Rabbeinu Chaim ben Atar, the saintly “Or Ha’Chaim,” asks
that in the previous verses the Torah states, “On the third month of the Jewish
nation leaving Egypt, on this day they had come to the Sinai desert.” If so,
why does the Torah repeat the fact that they “camped in the desert”? Is it not
clear that if they arrived at the desert that they camped there as well? What
does the Torah mean to teach us by writing this?

The saintly Or Ha’Chaim explains that the Torah is trying
to convey to us three key principles regarding receiving the Torah without
which accepting the Torah would have been impossible and because of which
Hashem decided to give us the Torah.

The first is “Travelling from Refidim” (in Hebrew,
“Refidim” is similar to the word “Rifyon” meaning laxity) before the giving of
the Torah, for the Jewish nation experienced great carelessness and lethargy as
all freed slaves do and even so, they prepared themselves and overcame their
natural character-traits in order to be able to accept the Torah in a zealous
and energetic manner by accepting upon themselves not to become lazy in their
Torah learning. This is indeed the natural course of Torah learning that the
Torah needs strengthening and recommitment at all times. It is for this reason
that any time the Torah mentions learning Torah, the Torah adds a boost of
encouragement as the verse states, “This Sefer Torah shall not budge from your
lips and you shall delve in it day and night etc. have I not commanded you to
be strong and courageous?” The Torah therefore needed to point out that they
“travelled from Refidim,” for they had truly been slacking off, but even so
they had energized themselves to accept the Torah with desire and joy and they
had thus “travelled away” from the laxity they possessed beforehand, for this
is a great principle and important condition for meriting receiving the Torah’s
crown.

The second principle is “And they arrived at the Sinai
desert and they camped in the desert.” This means that the Jewish nation
reached the lofty level wherein they made themselves like a desert which is
ownerless and everyone walks through and tramples on. Similarly, the Jewish
nation reached a high level of humility and submissiveness, for without doing
so, one cannot merit accepting the Torah as the Torah does not identify itself
with the arrogant. It is also for this reason that Moshe Rabbeinu was the one
chosen to receive the Torah, for he served as an outstanding symbol of extreme
humility, the likes of which the world had never seen. Additionally, the Torah
was given only on the lowest of mountains, Mount Sinai, for Hashem’s presence
does not rest on the arrogant and the haughty; only because of their humility
did the Jewish nation merit receiving the crown of Torah.

The third principle is “And Israel camped there opposite
the mountain.” The Torah uses the singular form of the word “camped” in order
to teach us that the Jewish nation was completely unified at that time, like
one man with one heart. This also serves as an important condition in order to
receive the Torah, for the Torah was not given to individuals among the Jewish
nation; rather, it was given to the entire nation as one. It is for this reason
that the Torah must be read in public. Indeed the verse states, “May a sword be
to the loners” referring to those who learn Torah alone, for one cannot merit
having a correct understanding of the Torah unless he learns with someone else
who will be able to bring the errors he has made in his learning to his
attention. (Once one masters the principles for how to properly learn Torah,
one may then learn from the works of the Acharonim alone, for by delving in
them one will likewise be able to realize if he has erred.) Praiseworthy is the
nation whose people come together to learn Torah on the night of Shavuot in a
place where the holy presence of Hashem rests. Regarding this does the verse
state, “And Israel camped there opposite the mountain,” for they merited
receiving the Torah as one. May we likewise merit gleaning from the eternal
light of the Torah by virtue of our true humility through accepting the true
interpretation of the Torah from those greater than us and admitting that their
interpretation is indeed true. Let us try our very best to always be completely
unified, for this will cause Hashem to rest His holy presence on us and we will
thereby merit receiving the crown of the Torah.