קביעת מזוזה

שאלה: מזוזה שאין כל אפשרות לקובעה בפתח על ידי מסמרים, מפני שהפתח עשוי מברזל (כמו שמצוי בדלתות פלדה שבזמנינו) האם מותר להדביקה בדבק חזק?

תשובה: הנה נצטוינו בתורה הקדושה לקבוע מזוזה בכל פתח שבבית, על גבי מזוזת הבית. ומזוזת הבית, היא מה שנקרא בזמנינו “משקוף”, ועליו יש לקבוע את המזוזה כדין. ועתה נדון כיצד יש לקבוע את המזוזה, האם יש חיוב לקבעה דוקא במסמרים, או שמותר לקבעה על ידי דבק וכדומה.

כתב הרמב”ם “גולל המזוזה (כלומר, את הקלף שעליו כתובה הפרשיה) מסוף השיטה לתחילתה, ומניחה בשפורפרת או קנה או עץ, (כגון בתי המזוזה הנמכרים בזמנינו), ומחבר אותה אל מזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה”. ומבואר מדבריו שצריך לקבוע את המזוזה היטב, על ידי מסמר, או על ידי שיקבענה בתוך הקיר. אבל בחיבור חלש יותר, לא יוצא ידי חובת קביעת המזוזה, שאינה קבועה כלל בקיר. וכן כתבו הטור ומרן השלחן ערוך. ורבינו המרדכי כתב בשם רבינו שמשון, שיש לקבוע את המזוזה היטב בכותל (כלומר בפתח), אבל אם תלאה בלבד בלי שיקבענה פסולה. משום שעל פי הדין צריכה המזוזה להיות “קבועה”, ובחיבור קל, אינה נחשבת לקבועה.

אלא שבגמרא במסכת מנחות (דף לד.) למדנו ממדרש הפסוקים שיש לכתוב את המזוזה על גבי קלף. ואמרו עוד בגמרא, שאילו לא היינו למדים שיש לכתוב את המזוזה על גבי קלף, (כלומר, אילו באמת לא היה חיוב לכתוב את המזוזה על גבי קלף, היכן היינו כותבים את המזוזה? ומשיבה על כך הגמרא), היינו חושבים שדי לחקוק אותה על אבן ולקבוע את האבן בקיר. ומבואר אם כן, שבכתיבת המזוזה על גבי אבן, וקביעת אבן בקיר, אין בה חסרון מצד “קביעת” המזוזה, אלא רק מצד זה שאין המזוזה כתובה על קלף. וקביעת אבן בקיר, ודאי היא על ידי טיח וטיט או דבק, ולא על ידי מסמרים, ואם כן מוכח שאין חיוב לקבוע את המזוזה במסמרים דווקא, אלא אפשר אף על ידי דבק, משום שגם הדבקה בדבק נחשבת לקביעה מעולה.

ולכן פסק מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל בספרו שו”ת יחוה דעת, שמותר לקבוע מזוזה על ידי דבק חזק, משום שגם כך נחשבת המזוזה לקבועה בשער. והמליץ על כך מרן זצ”ל מלשון הפסוק בספר ישעיה, “אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט”.

Affixing a Mezuzah

Question: If a Mezuzah cannot be affixed to the doorpost with nails or screws because the doorpost is made of metal, is it permissible to stick it on with strong adhesive tape?

Answer: The Torah commands us to affix a Mezuzah on every doorpost in one’s house. Let us now discuss the method of how to affix the Mezuzah: Must it be specifically nailed or screwed into the doorpost or can strong adhesive tape or glue be used as well?

The Rambam writes: “One should roll up the Mezuzah parchment from the end of the line to the beginning and place it in a tube or wooden holder. One must then affix it to the doorpost with nails or one may dig into the doorpost itself and place the Mezuzah in this hole.” The Rambam therefore states that the Mezuzah must be affixed well, either by means of nails or by placing it inside the doorpost itself. However, a weaker form of affixing the Mezuzah is insufficient since it is not really affixed to the doorpost. The Tur and Maran Ha’Shulchan Aruch rule likewise. The Mordechi writes in the name of Rabbeinu Shimshon that the Mezuzah must be affixed well to the doorpost; however, if one merely hangs it (from the doorpost), it is invalid since one has not truly affixed it. This is for the same reason we have mentioned above which is that a weak form of affixing the Mezuzah is not considered affixing at all.

Nevertheless, the Gemara (Menachot 34a) teaches us by expounding certain verses that the Mezuzah must be written on parchment. The Gemara further states that were we not to have expounded these verses and derived the Halacha that the Mezuzah must be written on parchment, would have thought that it is sufficient to engrave the words of the Mezuzah onto a rock and attach the stone to the doorpost. We can infer from this Gemara that writing the Mezuzah on a rock and affixing the rock on the doorpost poses no issue of a lack of affixing and is only invalid because ultimately, the Mezuzah must be written on parchment. Clearly, affixing a rock onto a doorpost or wall was done through cementing, masonry, or glue as opposed to with nails. Thus, we see that there is no obligation to affix the Mezuzah to the doorpost specifically using nails; rather, it is likewise permissible to do so using strong glue or tape (such as double-faced mounting tape), for affixing in this manner is also considered a strong affixing.

Thus, Maran zt”l rules in his Responsa Yechave Da’at that it is permissible to affix the Mezuzah using strong glue or adhesive tape, for the Mezuzah is certainly considered effectively affixed to the doorpost in this way.

כאבי עיניים בשבת

אמרו רבותינו בגמרא במסכת עבודה זרה (כח:) “שורייני עינא בליבא תליא“, כלומר, לפי ידיעת חכמינו זכרונם לברכה, עיני האדם, קשורות ללבו של האדם, ולכן, אם רואים אנו שיש סכנה באחת מעיניו, דומה הדבר לחולי בלבו של האדם, שבודאי יש למהר לחלל עליו את השבת שלא ימות.

ולפי זה, מי שמרגיש כאבים בעיניו, ויוצאות מהן הפרשות שונות, של מוגלה וכדומה, או שיש לו דלקת רצינית בעין, הרי הוא בכלל חולה שיש בו סכנה, שלפי מה שנתבאר בדברינו בהלכות הקודמות, יש לחלל עליו את השבת, למרוח לו משחות, או לחמם עבורו מים, ואף להסיעו לרופא שיתן לו תרופה לחוליו. וכל כיוצא בזה.

אולם לפי דברי הרופאים בזמנינו, אין כל קשר בין העיניים ללב, ואפילו אם יהיה חולי גדול בעין, לא יאונה כל נזק ללבו של האדם, ואין לחוש שחלילה ימות מחמת חולי כזה, שלכל היותר עלול לגרום לו לעיוורון.

ומובא בדברי הראשונים, ששפחה אחת (אמתו של מר שמואל), היתה העין שלה קודחת (חולה) בשבת, והיא התלוננה מאד על כאביה, אולם אף אחד לא הטריח עצמו לטפל בה בעצם יום השבת, ולמחרת, ביום ראשון, מתה אותה שפחה, וניתחו אותה לדעת מה היתה סיבת מותה, וראו שחוטי העין היו קשורים בלבה, ומחמת חולי העין מתה.

ורופאי זמנינו דוחים דיעות אלו מכל וכל וכאמור, ובעל כרחינו לכאורה לומר, שנשתנו הטבעים בענינים אלה, כמו שמצאנו בהרבה דברים, שללא ספק בדורות הקודמים היתה המציאות בהם שונה מבזמן הזה, והוא משום שנשתנו הטבעים באותם הדברים. שהרי ידוע שבמשך כמה עשרות שנים, יכולים לחול שינויים מפליגים בטבעי הבריות, ולפי זה, בזמנינו אין לחלל שבת על חולי העין.

ומרן הרב זצ”ל עמד בארוכה אודות ענין זה, שיש אומרים שלעולם אין לסמוך על דברי הרופאים בכדי להכחיש קבלת חז”ל, שידעו נאמנה שיש קשר בין הלב לעין, ושחולי העין עלול לגרום למוות. ובפרט דיברו בענין זה גדולי הפוסקים לגבי מילת (ברית מילה ל) תינוק שחלה בדלקת עיניים, שלדברי חז”ל אין למולו עד שיבריא, ולדברי הרופאים אין לחוש לזה, ואנו פוסקים כדברי חז”ל, שאין למולו עד שיבריא. וכן פסק הגאון ראי”ה קוק בספרו דעת כהן, שיש להמתין עד שהתינוק יבריא, ועד שיעברו עוד שבעה ימים נוספים משעה שהבריא, ורק אז רשאים למולו.  ואף שהגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל השיב, שיש מקום לומר שאין לחלל שבת בזמנינו על חולי העין, לפי דברי רופאי זמנינו האומרים שאין סכנה בדבר. מכל מקום, יש מהרופאים האומרים שבכל דלקת כגון זו יש סכנה אף בזמן הזה, ובצירוף דברי חז”ל, נראה שגם בזמנינו יש לחלל שבת על מחלות עיניים. והאריך בזה.

ולהלכה יש להביא בזה את לשון הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ”ל, “שכאשר יש דלקת עיניים חריפה וחזקה, או כאבים חזקים, או חבלה, או ירידה חדה בראייה, יש לחלל את השבת”, וכל זה אפילו כאשר הסימנים נראים רק בעין אחת.

וכן מי שנפצע בשבת, ונקרעה לו הרשתית של עין אחת, יש להורות שיסע לבית החולים מיד בכדי להציל את העין מעיוורון. וכן מותר לתת משחה לתוך העין בשבת, או לספוג מים חמים עם חומרים שונים במגבת, ולהניחה על גבי העין, רק יזהרו שלא לסחוט את המגבת בשעה שעושים כן.

ויש להקל להשתמש בשבת בטיפות עיניים כאשר יש ספק, שאולי יש שם דלקת, מכיון שטיפול בטיפות עיניים, אינו בכלל חילול שבת מן התורה, ועל כן יש להקל בזה ברווח.

ולסיכום: מי שיש לו דלקת עיניים חריפה, או ירידה חדה בראייה, או כאבי עיניים חזקים, או כאבים כעין דקירות בעינו, וכיוצא בזה, ואפילו בעין אחת, יש לחלל שבת עבורו, בנסיעה לבית החולים, ובכל מה שיש בו צורך לרפואתו. ומותר לשים טיפות עיניים בשבת נגד דלקת, אפילו במקום שיש ספק אם יש דלקת בעין.

Eye Ailments on Shabbat

Our Sages teach us in the Gemara in Masechet Avodah Zarah (28b): “A man’s eyes are connected to his heart.” Thus, if we see that one’s eye is in danger, it is tantamount to revealing an ailment in the person’s heart and we must certainly rush to desecrate Shabbat in order to prevent his death.

Based on this, if one experiences eye pain on Shabbat and they emit certain discharges, such as puss and the like, or if one has a serious infection in one’s eye, one is considered to be ill with a life-threatening illness; based on what we have explained in previous Halachot, Shabbat must be desecrated on his behalf through rubbing some creams on his eye, boiling water for him, driving him to the doctor so he can seek treatment, and the like.

Nevertheless, according to modern medicine, no connection exists between the eyes and the heart and even if one were to incur a massive illness in one’s eye, this has no impact on the health of one’s heart. There is no reason to think that one may die from such an ailment; the worst case scenario is that the condition may cause blindness.

It is quoted in the works of the Rishonim that a certain maidservant’s (Mor Shmuel’s maid) eye was stricken on Shabbat and although she complained about the pain profusely, no one bothered to resolve the issue on Shabbat itself. The next day, Sunday, this maidservant died. After an autopsy was performed on her, it was determined that certain cords from her eye were connected to her heart and her eye ailment was indeed her cause of death.

Modern medicine rejects these views completely as we have already established and we must inevitably explain that human nature has changed regarding this matter as we find regarding many other matters that, without a doubt, many things were different than they are nowadays; we must therefore conclude that the reality of human nature has since changed in these aspects. It is well-known that in a matter of a few decades, many significant changes in the nature of humanity can occur. Thus, based on this, nowadays, one may not desecrate Shabbat for one suffering from eye pain.

Maran zt”l deals with this matter extensively and writes that some say that one should never accept the opinions of modern medicine and doctors against the tradition of our Sages who knew quite well that there is a correlation between the eyes and the heart and that an eye ailment may very well lead to death. The Poskim discuss this matter especially with regards to circumcising a child who is suffering from eye inflammation, for according to our Sages, the child should not have his Berit Milah until he recuperates, whereas according to doctors, there is really nothing to worry about. We rule in accordance with the opinion of our Sages and the child is not circumcised until he heals. Hagaon Harav Avraham Yitzchak HaKohen Kook rules accordingly in his Sefer Da’at Kohen where he writes that not only must the baby recuperate before the Milah is performed, but an additional seven days after the baby recovers must be likewise pass before the Milah is performed. Although Hagaon Harav Yosef Shalom Elyashiv zt”l is of the opinion that nowadays, Shabbat should not be desecrated on behalf of someone suffering from an eye ailment based on what modern-day doctors have said that this does not pose a danger to one’s life, nevertheless, when combining the opinion of some doctors even nowadays who say that such eye ailments do indeed pose life-threatening situations with the edict of our Sages, it seems that even nowadays, one may desecrate the Shabbat on behalf of someone suffering from an eye ailment.   

Thus, halachically speaking, let us quote the words of Hagaon Harav Shlomo Zalman Auerbach zt”l: “When one experiences a sharp and strong eye inflammation, sharp eye pains, an eye injury, or a severe loss of vision, Shabbat should be desecrated.” All this applies even if these symptoms occur only in one eye.

Similarly, if one sustains an eye injury on Shabbat and the retina of one eye becomes torn, he should be instructed to immediately drive to the hospital to save the eye from blindness. Similarly, one may rub creams on the eye on Shabbat or soak a towel with some hot water and other ingredients and place it on the eye on Shabbat; one should just take care not to squeeze the towel while doing so.

One may also act leniently and use eye-drops on Shabbat if one is unsure whether or not one has an eye infection since using eye-drops on Shabbat does not entail a Torah prohibition.   

Summary: If someone suffers from extreme eye inflammation, severe loss of vision, severe eye pain, or if one experiences pain similar to a poking sensation in one’s eyes and the like on Shabbat, even if it is only in one eye, one should desecrate Shabbat on his behalf in order to transport him to the hospital or anything else that is necessary to heal him. Additionally, one may use eye-drops on Shabbat for an eye infection, even if one is unsure whether or not one has indeed has contracted such an infection.

המכבד את התורה

אתמול הזכרנו את משנת רבי יוסי במסכת אבות (פרק רביעי):

“רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְּכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְּחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת”.

ונמשיך בדברי מרן זצ”ל, מה שדיבר בענין זה:

רבותינו בגמרא במסכת סנהדרין (דף מד.) מספרים, שהיה מעשה בחכם גדול אחד, שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים, והעמיד תלמידים. יום אחד, נפטר אותו חכם. באותו יום ממש, נפטר גם כן המוכס של העיר, שהיה משגיח על גביית המסים מטעם הממשלה, והיה איש רע ובליעל. וכמו שכתב רש”י, שהיה אותו אדם רשע. והנה נפטרו להם, החכם הגדול, והמוכס הרשע, שניהם ביום אחד.

יצאו הלוויותיהם.

את מיטתו של המוכס, ליוו מעט אנשים, אחיו ובני משפחתו הקרובה. ואילו את החכם, ליוו אלפים מבני העיר. (שכן הדין, כאשר נפטר חכם גדול, כל בני העיר מלוים אותו). כאשר הגיעו להר הזיתים, יצאה קבוצת פורעים “פלסטינים”, ובאו לפגוע במשתתפי ההלוויות. נבהלו היהודים, השליכו את מיטות שני הנפטרים, ונסו איש לדרכו.

לאחר זמן מה, שבו המלוים לטפל בנפטרים. אל מיטתו של המוכס ניגשו בני משפחתו, ואל מיטתו של החכם, כל בני העיר. אך בטעות, התחלפו להם המיטות. את המוכס, לקחו בני העיר, ואת החכם, לקחו משפחת המוכס. והיה שם תלמיד אחד, שלמד אצל אותו חכם, והבחין בטעות, והעיר עליה לכולם, אך הם התעלמו מדבריו. את המוכס קברו בכבוד גדול, בהשתתפות רבים, בבכי ובהספד, ואילו את החכם קברו מתי מעט, בלי בכיות ובלי הספדים.

ראה זאת התלמיד, והצטער צער גדול. מפני מה רבו, החכם הגדול, נקבר בצורה מבישה כל כך?!

מרוב צערו, התענה, ולא טעם כלום.

בלילה ההוא, נגלה החכם לתלמידו, וכך אמר לו: בני בני! אל תצטער! הלואי ויכולתי להראות לך, באיזה אושר אני נמצא! מה רב חלקי לעולם הבא! אני בגן עדן, שש ושמח! ואילו המוכס, הוא נמצא בצער גדול, בגיהנם. הלואי ויכולתי להראות לך, אך אין אתה ראוי לכך!

שאל התלמיד את החכם: אמור לי רבי! מדוע כך היה? מדוע נקברת בצורה כזו, והמוכס בכבוד גדול? השיב לו החכם:

דע לך, כי רק עוון אחד היה בידי, ובגללו נענשתי שכך תראה הלוויתי. ומה היה העוון? פעם אחת, שמעתי שמזלזלים בתלמיד חכם, ושתקתי, לא מחיתי. היה עלי למחות, שאסור לזלזל בתלמיד חכם, אך שתקתי. ולכן נענשתי שלא יחלקו לי כבוד בפטירתי.

ואילו המוכס, זכות גדולה היתה בידו. שפעם אחת, שר העיר הוזמן לביתו, בהשתתפות נכבדים מבני המלכות. הכין עבורם המוכס סעודה כיד המלך, אך לבסוף, התבטל הביקור. ראה המוכס את כל הסעודה שתלך לאיבוד, הזמין בני ישיבה, תלמידי חכמים עניים, וכיבדם בכל הסעודה. בזכות הדבר הזה, זכה להקבר בכבוד. זו הזכות היחידה שעמדה לו!

כפי שלימדנו רבי יוסי: “כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות”!

ומעשה היה, ברב גדול אחד. קראו לו, רבי צמח צרפתי. הוריו, היו מצרפת, אך הוא היה רב בתוניס, שהיתה עיר של חכמים ושל סופרים. רבי צמח היה רב העיר, והוא היה תלמיד חכם עצום, שקדן גדול בתורה, כל לילה היה לומד, עד השעה שלוש או ארבע.

יום אחד, היה יום חורפי, ורוח זלעפות נשבה, רבי צמח פתח איזה חלון בחדרו, באה הרוח,  וכבה לו הנר. ישב רבי צמח בחושך ולא היה יכול לעיין בספרים. מה עשה? על יד ביתו היתה מאפיה של גויים, ושם היה ישן הפועל של המאפיה, בכל בוקר היה קם בערך בשעה שלוש, כדי לערוך את הבצק, שיתפח, ולאחר מכן היה אופה את הלחם.

רבי צמח ידע זאת, ולכן קם מביתו, חצה אל המאפיה, והקיש על הדלת. בימים ההם, היו נועלים את הדלתות בעזרת קורה כבידה שהיה תלויה על הדלת מבפנים. הקיש רבי צמח על הדלת. שאל הפועל: “מי שם”? השיב הרב: “צמח צרפתי”! אה, אתה רבם של היהודים! ומה תרצה? “פתח בבקשה את הדלת ואגיד לך”!

הרים הפועל את הקורה, ופתח את הדלת. אמר לו רבי צמח: “ראה, כי אני לומד תורה, וכבה לי הנר מחמת הרוח, בבקשה ממך הדלק לי את הנר”! נטל הפועל את הנר, הכניסו אל התנור והדליקו עבור הרב. נטל הרב את הנר, הודה לפועל, ויצא אל ביתו.

אך הנה, באה שוב הרוח, וכבה הנר. שב רבי צמח אל המאפיה, ושוב, הקיש בדלת. קם הפועל, ושוב, שאל “מי שם”, ופתח עבור הרב. אך הפעם אמר לרב: “כמה כבודו מטריח אותי, בכל פעם עלי להרים את הקורה הכבידה כדי לפתוח”! התנצל רבי צמח מאד, הדליק עבורו הפועל את הנר, ויצא רבי צמח לדרכו.

אך שוב, באה הרוח, וכבה הנר. שב רבי צמח את המאפיה, הקיש על הדלת, וביקש מהפועל בבקשה, שיואיל שוב להדליק עבורו את הנר, כי רצונו ללמוד תורה.

הפועל, אמנם היה גוי, אך היתה לו הערכה אל הרב. הוא האמין ברב. קם, הרים את הקורה, לקח את הנר של הרב, הכניסו לתנור והבעיר בו אש. אך הפעם, אמר לרב:

“כבודו פשוט לא יודע איך לקחת את הנר! אני עצמי אביא את הנר אל ביתו של הרב”! יצא הפועל עם הנר, כיסה אותו באמצעות הכובע שלו, עד שהגיע לבית הרב לחיים טובים ושלום. הניח את הנר על שלחן הרב, ופנה אל הרב: “כעת כבודו יברך אותי”!

השיב לו רבי צמח צרפתי: “אני מברך אותך, שבזכות מה שעשית, תזכה לעושר וכבוד במשקל הקורה שהרמת”! הלך הפועל הגוי לעבודתו, והרב חזר לתלמודו.

חלפו להם השנים ונשכח הדבר. כאשר הזדקן רבי צמח, כינס את ועד הקהל בביתו, ואמר להם: ” ידידי! ראו כי זקנתי מאד, ואין בי עוד כוחות להנהיג את הקהילה, ולכן כעת הגיע זמני לעלות לארץ ישראל”! הפצירו בו אנשי הקהל, לבל יעזוב אותם, אך הרב היה איתן בדעתו, עד שאמר להם, דעו לכם, כי נדר נדרתי, שאעלה לארץ ישראל, ומעתה לא אוכל להפר את הנדר, ועלי לעלות לארץ ישראל, ויהי מה! הסכימו בני הקהל, ובצער רב נפרדו מרבם הגדול.

כדי להגיע לארץ ישראל מתוניס, היה על רבי צמח ליסוע תחילה לעיר קושטא, היא איסטנבול, ומשם להפליג לארץ ישראל. הגיע רבי צמח לקושטא, ושהה בה ימים אחדים.

יום אחד, הלך רבי צמח ברחוב העיר, והנה הוא רואה שיירה מכובדת, של אנשים לבושי מדים, ו”פס” (תרבוש) על ראשיהם, ובאמצע השיירה, עומד אדם נכבד, גוי, חגור באבנט של זהב! והנה, הגוי הנכבד, עוזב את השיירה, ופונה לרבי צמח כשהוא מנשק את ידו.

“כבוד הרב אינו מכיר אותי”? השיב לו רבי צמח: “לא, מנין לי להכיר אותך”? השיב לו הגוי: “כבודו זוכר לפני כמה שנים, שכבה לו הנר, שלוש פעמים, ובכל פעם הטריד את הפועל כדי להדליק את הנר”? נזכר הרב בכל פרטי המעשה. אמר לו הגוי: “אני הוא הפועל”! המשיך ואמר: “בבקשה מכבודו, יבוא נא בצל קורתי, ואני אגיש לכבודו מאכלים שיוכל כבודו לאכול, ואספר לו איך התעשרתי!

בא רבי צמח לביתו של הגוי הנכבד. הגיש לפניו המארח, מיני פירות משובחים, וכך סיפר:

“הנה שבוע אחד, לאחר שהובלתי את הנר עבור הרב, בא עשיר אחד ותפס אותי בדרך, אמר לי, כמה אתה מרויח? השבתי לו, שני פראנק ליום! אמר לי, אני אתן לך עשרה פראנק, בוא איתי, ובמשך חודשיים ימים תעבוד אצלי. באתי עמו, כיסה את עיני במטפחת, ולקח אותי מרחוב לרחוב, עד שהגענו לבית אחד. הכניסני אל מרתף הבית, והסיר את המטפחת. הראה לי שם כמה שקים, מלאים אבנים טובים ומרגליות, יהלומים, אודם פטדה וברקת! אמר לי: ראה, כי יש כאן אבנים טובות, אך אינן מסודרות, ועליך לשבת ולמיין אותן, כל אחת כפי צבעה, אדום, צהוב, כחול או ירוק, וכן כל אחת בגודל ובצורה המתאימה לה. שב כאן, ותמיין אותן, ואני אשוב לפנות ערב ואוציא אותך מכאן.

ישבתי ומיינתי את האבנים, עד השעה ארבע. שאז בא בעל הבית, ושוב כיסה את עיני, ולקח אותי בחזרה למרכז העיר. וכך היה בכל יום, במשך חודשיים ימים. לאחר מכן, חזרתי לעבודתי כפועל במאפיה.

למחרת, בלכתי בדרך, ראיתי התקהלות בני אדם, שאלתי, מה יש כאן? השיבו לי, כי יש כאן בית אחד, ובעל הבית נפטר, והממשלה השתלטה על נכסיו, ומינתה קצין למכור את ביתו במכירה פומבית, וכולם כאן, ממתינים לקצין שיערוך את המכירה כחוק.

חשבתי בלבי, אולי זהו הבית, שבו עבדתי! הלכתי, לויתי כספים מבעל המאפיה, ומחברי, כל מה שיכולתי, מכאן ומכאן, עד שנתמלאו כיסי בכסף, ושבתי אל המכירה.

נעמד הקצין והחל מכריז: “מי רוצה לקנות את הבנין”? הראשון אמר: “מאה אלף דולר”, והשני הוסיף: “מאה ועשרים”, “מאה ושלושים”, עד שהגיעו למאה וחמישים אלף דולר. הכריז הקצין: “מאה וחמישים אלף דולר פעם ראשונה”, קמתי אני, ואמרתי: “מאה ושישים”! הכריז הקצין: “עלא אונא, עלא דווא, עלא תרי” (אחת שתים שלוש), “זכה””!!!

שילמתי מה שהיה עלי לשלם, נכנסתי אל הבית, ומיד, ראיתי שיש שם מרתף, ירדתי, וראיתי את שקי המרגליות, כפי שסידרתי אותם בעצמו, וכך התעשרתי עושר גדול! ומפני שפחדתי מהממשלה, לאט לאט, לקחתי את כל המרגליות, כיסיתי אותן בחטים ושעורים, ובאתי לקושטא, וכאן קניתי כמה שכונות שלימות! נעשיתי עשיר גדול”!

“ואתה הרב”, סיים הגוי את דבריו, “לאן אתה נוסע”? השיב לו רבי צמח, “לארץ ישראל”. “לארץ ישראל”?? תמה הגוי, והלא כולם שם עניים מרודים!

“אני אשלח איתך המחאות, עבור הבנק בארץ ישראל, וכל פרנסתך תהיה עלי! כמה אתה צריך בכל שבוע”? השיב הרב, “עשר לירות”. “אני אתן לך עשרים לירות”! הבטיח הגוי, ומיהר לתת ביד הרב המחאות עבור הבנק, וכך זכה רבי צמח, עלה לארץ ישראל, וחי בה בפרנסה טובה ובריוח עד סוף ימיו.

זהו מה שאמר רבי יוסי: “המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות”. הפועל, היה גוי, אפילו לא היה יהודי, אך מכיון שעשה כן באמונה שלימה, לכבד את התורה, זכה שהקדוש ברוך הוא כיבד אותו, שזהו כבוד הגוף, שיהיה לו עושר, כמו שנאמר: “בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה כָּבֹד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה”, מי שמכבד את התורה, הקדוש ברוך הוא מעשיר אותו.

One Who Honors the Torah

Yesterday, we mentioned the words of the Mishnah in Pirkei Avot (Chapter 4): “Rabbi Yose said: The body of one who honors the Torah is honored by others, while the body of those who desecrate the Torah is desecrated by other.”

Maran zt”l proceeds to recounts an incident from the Gemara (Sanhedrin 44a) in this regard.

Once, a great sage who studied and disseminated much Torah passed away. On the same day, the government-appointed tax collector, an evil man, passed away as well. As their funerals set out, it was apparent that the tax collector’s coffin was accompanied by only a few people, his brothers and immediate family, while the sage’s coffin was accompanied by thousands of the city’s residents (as prescribed by Halacha). When both groups arrived at the cemetery, a group of hooligans started attacking them and everyone ran for their lives, leaving both coffins there unattended.

Some time later, people came back to tend to the deceased. Somehow, a mix-up occurred and the town’s people ended up accompanying the tax collector’s coffin while his family ended up burying the sage. There was a devoted student of the sage in attendance who realized the error and he told everyone, but to no avail; no one heeded his words. The tax collector was buried amid much honor and with many participants while the sage was buried privately, with no crying or eulogies.

The student was beside himself. He could not comprehend why his teacher was buried in such a degrading manner. In his anguish, he fasted that day.

That night, the sage appeared to his student in a dream and told him, “My son, do not be upset! I wish I could show you how much satisfaction I have where I am now. I am now rejoicing in Gan Eden, while the tax collector is suffering bitterly in Gehinnom.” The student then asked his rabbi, “Please tell me why you were buried in such a shameful manner while the tac collector was buried with tremendous honor.” The sage replied, “My son, know that I only had one sin to account for. Once, I heard others denigrating a Torah scholar and I was silent and did not protest. I should have protested and because I did not, I was punished that my funeral should take place in such a manner.

On the other hand, the tax collector had one good deed for which he needed to be rewarded. Once, there was a meeting of nobility scheduled to take place in his home, He prepared a lavish feast of massive proportions. However, this meeting was later canceled. When he realized that the entire feast would go to waste, he invited poor Torah scholars from the local Yeshiva to partake of the feast. In this merit, he was buried with honor and dignity.”

Indeed, this was Rabbi Yose’s lesson that “the body of one who honors the Torah is honored by others, while the body of those who desecrate the Torah is desecrated by other.”

There was another incident regarding a great sage named Rav Tzemach Tzarfati (a great Torah scholar whose parents were from France but later relocated to Tunisia). He was the chief rabbi of Tunis and was tremendously devout in his Torah study. He would remain awake until the wee hours of the morning studying Torah. Rav Tzemach was once sitting in his home and delving in Torah late at night by candlelight. As the time was nearing midnight, the candle went out and it was a stormy night with torrential downpours and strong winds blowing outside for hours. The rabbi looked all around the house for a means to light the candle but to no avail.

In a nearby house, there was a bakery where the Arab baker slept. The rabbi went and knocked on the door of the bakery and asked the baker, “Dear sir, would you be so kind as to light my candle? I must study and there is no light in my house.” The baker lit the candle for him and the rabbi thanked him profusely. The rabbi walked with the candle and tried to protect it from the strong winds with his robe, however, a strong gust came and extinguished the candle. The rabbi returned to the baker’s home and said, “Please forgive me but the candle went out in the wind. Do you mind lighting it for me again?” However, this time too, a strong gust of wind extinguished the flame.

The rabbi returned to the baker for a third time and asked him to light the candle once again. The baker angrily told the rabbi, “Look how much you are bothering me! Every time you come, I have to lift the large and heavy beam that is used to lock the door of the bakery! I have to wake up before the crack of dawn in the morning in order to bake the bread. How do you expect me to function tomorrow?”

Rav Tzemach apologized profusely to the baker and said, “I bless you that you should be rewarded in gold and silver equal to the weight of the beam I made you lift every time.” The baker heard this and was very happy, for he knew about the rabbi’s holiness and that anything he said would come true. He told the rabbi, “Let me light it for you and I’ll take it over to your house myself so that it does not go out again.” The rabbi was then able to learn until dawn and was happy that he did not need to change his routine. The baker then turned to the rabbi and exclaimed, “Dear rabbi, please bless me now!” Rav Tzemach replied, “I bless you that in the merit of what you have done for me, you shall merit tremendous wealth equal to the weight of the beam you had to lift for me!” The rabbi returned to his study, the baker went back to work, and the story was all but forgotten.

When Rav Tzemach grew older, he gathered the leaders of the Tunisian Jewish community to his home and told them about his wish to move to Eretz Yisrael. Although they tried to dissuade him, Rav Tzemach was steadfast in his decision and told them that he had made a promise to move to Israel and did not intend to break it. When they realized it was to no avail, the community leaders sadly bid Rav Tzemach a warm farewell.

On his way to Israel, Rav Tzemach had to pass through Istanbul, where he remained for a while.

One day, while standing in the streets of Istanbul, Rav Tzemach noticed a convoy of respectable looking people wearing fine clothing passing by. In the middle of the convoy was a non-Jewish nobleman dressed in a golden sash. When he noticed Rav Tzemach, he quickly left the convoy, ran over to him, and began to kiss his hands.

He asked Rav Tzemach, “Honored rabbi, do you recognize me?” Rav Tzemach replied in the negative. The nobleman continued, “Do you remember several years ago you were learning in the middle of the night when your candle went out three times and you enlisted the help of an Arab baker?” Slowly, Rav Tzemach remembered all the details of the incident. The nobleman exclaimed, “I am that baker! Please come visit my home, I will prepare foods you can eat, and I will tell you the story of how I became so wealthy.”

Rav Tzemach came to the nobleman’s house where he was served a vast array of succulent fruits and the nobleman began recounting his story.

One day, about a week after he met the rabbi, the Arab baker was walking in the street, and stranger who was not from the city encountered him and inquired, “Where do you work and how much do you make?” He replied that he worked in the local bakery and earned two francs per day. The man asked him, “Would you like to work for me for two months and I will pay you ten francs a day?” The baker replied in the affirmative. The man said, “I must first blindfold you because the place where you will be working is top secret and I do not want you to see how to get there.” The baker agreed and the other man guided him along the way for the next several minutes until they arrived. When they arrived at a large house, the man removed the blindfold and let the baker to the basement. The room was filled with many sacks filled with precious gems and pearls. The man told the baker, “Your job is to go through every bag and sort all the stones. However, you may not tell a soul about the nature of your work.” The job lasted for two months at the end of which the man paid the baker his wages and even threw in a nice bonus.

A few days later when the baker was passing through the marketplace, he heard a government official announcing that a certain house was being auctioned for sale as this house belonged to a foreigner who died suddenly and did not leave a will. The baker thought to himself, “Maybe this is the house where I worked sorting precious gems?” He placed a high bid on the house and won the auction. The baker gathered all of his savings and took loans from many acquaintances in order to make the payment for the purchase of the house. He was tremendously overjoyed when he entered the house and realized this was the house where he had been working and that all of the sacks of precious gems were still precisely where he had left them in the basement. Because he was afraid of the government, he took the sacks of gems out of the house slowly and hid them among piles of wheat. Eventually, he made his way to Istanbul where he purchased entire neighborhoods and became one of wealthiest men in the land.

As the nobleman concluded his story, he turned to Rav Tzemach and ask, “And you, dear rabbi, where are you traveling to?” Rav Tzemach replied, “To Israel.” The nobleman was quite surprised. “Poverty in Israel is rampant and you are moving there?”

The nobleman continued, “You know what? How much do you require to live?” Rav Tzemach replied, “Ten Lira per week.” The nobleman said, “I will provide you with twenty Lira per week. I will send bank checks with you so that you can redeem them in the bank in Israel.” In this way, Rav Tzemach was able to fulfill his dream of moving to Israel where he lived comfortably for the rest of hi life.

This, indeed, is the meaning behind Rabbi Yose’s teaching. Although the baker was non-Jewish, since he acted with full faith in honor of the Torah, Hashem rewarded him physically with wealth and honor, as the verse (Nachum 2:10) states, “Plunder silver, plunder gold, there is no limit to the treasure; it is a hoard of all precious objects!” When one honors the Torah, Hashem bestows great wealth upon him.