מלאכת זורע בשבת

נאמר בתורה (ספר שמות פרק כ): “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וכו', כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ”.   והזהירה התורה על שמירת השבת שתים עשרה פעמים, כי יסוד אמונתנו הוא האמונה בבריאת העולם על ידי ה' יתברך, ואמרו רבותינו, כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה, וכל המחלל את השבת כאילו כפר בתורה כולה. וזאת מפני הטעם שהזכרנו, ששמירת השבת היא שורש אמונתנו.

כל המלאכות שאסור מן התורה לעשותן ביום השבת, נקראות “אבות מלאכות”, ויש להן “תולדות”. ולשם דוגמא, נזכיר אב ותולדה במלאכות שבת, והם ה”בונה” וה”מגבן”. ה”בונה”, הוא מי שבונה בנין בשבת, שעובר על איסור מן התורה במלאכה האסורה בשבת. ואילו תולדת מלאכת בונה, היא מלאכה שדומה לה, והיא מלאכת “מגבן”, שהוא אדם המעמיד חלב כדי לעשות ממנו גבינה בשבת, והרי הוא עובר על חילול שבת משום “בונה”, מפני שתכליתה של מלאכת הבונה, היא קיבוץ וחיבור כמה חלקים ביחד לעשותם גוש אחד, ועשיית הגבינה דומה ממש למלאכה זו, ולכן אף היא אסורה מן התורה. (ולענין עשיית קרח בשבת יבואר אם ירצה ה' בהזדמנות).

אבות מלאכות האסורות בשבת הן ארבעים חסר אחת (כלומר שלושים ותשע מלאכות) והן הנקראות ט”ל מלאכות, ונשנו כולן במשנה במסכת שבת (דף עג.). כמו שהזכרנו הרבה פעמים.

הראשונה באבות המלאכות היא מלאכת “זורע”, ובכלל אב מלאכה זו נמצא כל דבר שבכוונתו להצמיח דבר. ולדוגמא, הזורע בשבת, וכן הזומר אילנות בשבת כדי שיגדלו יפה, והמרכיב אילנות וכיוצא בזה. ובגמרא במסכת מועד קטן (ב:) אמרו שאף המשקה בשבת חייב משום זורע, מפני שעל ידי המים צומחים הזרעים והאילנות. ומכלל זה יש להזהיר את האוכלים בשבת באילנות ובפרדסים שלא יטלו ידיהם על גבי העשבים, וכן יזהרו שלא לשפוך משקה על גבי העשבים, מפני שעל ידי כך נמצא שהם משקים את העשבים, ויש בזה איסור משום זורע. ואף על פי שאינם מתכוונים לכך, מכל מקום יש בכך איסור שגורם לגידול העשבים.

וכתב מרן הבית יוסף בשם ספר התרומה, שנכון להיזהר בשבת שלא לאכול במקום שיש עשבים מחוברים לקרקע, מפני שקשה להיזהר שלא ישפכו עליהם מים ונמצא עובר על מלאכת “זורע”. ופשוט שהדין כן גם באכילה על גבי דשא כמו שמצוי בזמנינו.

The Forbidden Work of Planting on Shabbat

The Torah (Shemot 20) states: “Remember the day of Shabbat to sanctify it. Six days you shall work and perform all of your labor and the seventh day shall be a Shabbat for Hashem, your G-d etc. For in six days Hashem created the Heavens and the earth and on He rested on the seventh day. Thus, Hashem blessed the seventh day and sanctified it.” The Torah warns us about the commandment of Shabbat observance twelve times, for it is the basis of our belief in Hashem’s creation of the world. Our Sages teach us that one who observes the Shabbat is tantamount to having fulfilled the entire Torah and one who desecrates the Shabbat is tantamount to having denied the entire Torah. The reason for this is, as we have mentioned above, because Shabbat observance is the basis of our belief.

Any works forbidden to be performed on Shabbat are referred to as “primary works” and each of these works have “subcategories.” For instance, one of the “primary works” on Shabbat is building , such as erecting a building, while its subcategory is cheese making (turning milk into cheese), for joining several pieces or components together to form one larger object is similar to building and is forbidden on Shabbat (as we have explained regarding the issue of making ice cubes on Shabbat).

There are thirty-nine primary forbidden works on Shabbat which are all enumerated in the Mishnah (Shabbat 73a).

The first of these forbidden works is that of planting; included in this forbidden work is any action one performs with the intention of causing something to grow or blossom, such as planting on Shabbat, pruning trees on Shabbat so that they grow nicely, grafting trees together, and the like. The Gemara (Mo’ed Katan 2b) states that one who water plants or trees on Shabbat is likewise liable for the prohibition of planting on Shabbat, for water causes the seeds and trees to grow. Based on this, one should point out to those eating in gardens or orchards on Shabbat not to wash their hands over grass or plants as well as not to pour any beverage over plants, for by doing so one is watering the plants and this constitutes the forbidden work of planting on Shabbat. Although this may not be one’s intention, it is nevertheless forbidden to cause plants to grow.

Maran Ha’Bet Yosef writes in the name of the Sefer Ha’Terumah that it is proper to avoid eating on Shabbat in a place where weeds or plants are attached to the ground, for it is difficult to make sure one does not spill water on them, thus causing one to transgress the prohibition of planting on Shabbat. Clearly, the same applies to eating on top of grass which is quite common nowadays.

הגשת מאכלים למי שאינו מברך

שאלה: האם מותר להגיש לפני אדם שאינו רגיל לברך על המזון, כיבוד, כגון עוגות ועוגיות וכדומה, או שיש בזה איסור מפני שבכך הוא נכשל באיסור אכילה בלא ברכה?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של “לפני עיור לא תתן מכשול”, שהכוונה בזה, שאסור לתת לפני שום אדם מכשול שיעבור על אחת ממצות התורה, כגון לתת לו מאכל איסור וכיוצא בזה.

ומעתה נבא לדון בעניננו, באדם שמחמת איזו סיבה מתארח בביתו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא מעונין להגיש לפניו דבר מאכל, וידוע לו שאותו אדם לא יברך על המאכל, האם יש לחוש גם בנדון כזה לאיסור לפני עור לא תתן מכשול או לא?

ובגמרא במסכת חולין (דף קז:) אמרו, שאסור להאכיל פת למי שאינו נוטל את ידיו לפני האוכל, מפני איסור “לפני עור לא תתן מכשול”.

ונחלקו הפוסקים, האם אסור להגיש לחם דוקא למי שאין ספק בדבר שלא יטול את ידיו, או שהאיסור שייך גם במקרה שיש ספק אם האורח יטול את ידיו. ומדברי מרן השלחן ערוך משמע שגם במקרה שיש ספק אם האורח יטול את ידיו או לא, אסור להגיש לפניו לחם, מפני חשש איסור לפני עור לא תתן מכשול. (אולם המגן אברהם דייק להיפך מדברי מרן, שדוקא אם ודאי יעשה המתכבד איסור, אז אסור להגיש לפניו פת). ואם כן לכאורה הוא הדין לענינינו, במי שאינו רגיל לברך על האוכל, שיהיה אסור לתת לפניו כיבוד, מפני שמסתבר שלא יברך על האוכל, ונמצא שאנו מכשילים אותו באיסור אכילה בלא ברכה, ועל כל פנים יהיה בכך איסור במקום שבודאי אינו מברך על האוכל.

עוד עלינו להוסיף, כי אין להקל ראש בנדון שאלתינו כלל וכלל, מפני שהשאלה העומדת לפנינו, היא שאלה של איסור תורה ממש, שהרי איסור “לפני עור לא תתן מכשול” הוא איסור מן התורה. ואף על פי שאכילה בלא ברכה, לדעת רוב הפוסקים אין איסורה אלא מדרבנן, מכל מקום גם בהכשלת אדם באיסור דרבנן יש את האיסור של לפני עור לא תתן מכשול מן התורה, שהרי בנתינת מכשול כפשוטו בפני עור, כגון מי שמניח אבן להכשיל את העור שיפול בהליכתו, בודאי שיש איסור תורה, ואם כן, בהכשלה באיסור דרבנן, שגורמת לאדם לקבל עונש בידי שמים, שהוא דבר חמור יותר ממעידה ונפילה בעולם הזה, כל שכן שנחשב הדבר למכשול מן התורה. (ואמנם יש הרבה מה להאריך בענין זה, ובשו”ת תורת חסד להגאון מלובלין האריך לדון בנדון זה, אם המכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר על איסור תורה של לפני עור, או שאינו אסור אלא מדרבנן, אבל מכל מקום עדיין יש כאן שאלה הנוגעת לאיסור תורה), ועל כן קשה מאד לסמוך על סברות בלתי מוכרחות להתיר נתינת כיבוד בפני מי שאינו מברך.

ומעשה שהיה לפני למעלה מחמישים שנה, שנשאל בנדון שלנו הגאון בעל ה”חזון איש”, והשיב לשואל (הוא הרב מגיד המישרים הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון ז”ל), שלדעתו יש להתיר נתינת כיבוד בפני אורח שאינו מברך, וטעמו להקל בזה היה, הואיל ואין האיסור בנתינת מכשול, אלא מחמת המכשול שיהיה בפועל לאותו שיכשל, ואם כן, הואיל ואם לא נגיש בפני האורח מאכל ומשקה בודאי הוא יפגע מכך, ועל ידי זה יכשל באיסור חמור של שנאת ישראל, שבודאי הוא חמור יותר מאיסור אכילה בלא ברכה, לפיכך יש להתיר להגיש כיבוד בפני יהודי באופן זה.

אולם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז”ל, בספרו שו”ת מנחת שלמה (ח”א), לא כתב להקל בזה, אלא דוקא בנדון שהאורח היה תומך תורה גדול, וגם יש חשש חילול ה', שיאמרו שהדתיים אינם מתנהגים בדרך ארץ, אבל בלא דוחק גדול כזה לא כתב להתיר.

ולמעשה, השיבנו מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ”ל, כי נכון להמנע מלהגיע בכלל למצבים כגון אלו, ואם אירע שהגיע אורח שאינו שומר תורה ואינו מברך, ויש חשש חילול ה' אם לא יגישו לפניו כיבוד, אז נכון מאד לבקש ממנו בדרך ארץ גדולה שיברך על מה שאוכל, ואם אי אפשר לבקשו לברך, או שקרוב לודאי שהוא יסרב, אז יש מקום בדוחק גדול להתיר להגיש לפניו כיבוד. ועל כל פנים כאמור, לדעת החזון איש יש להקל בנדון זה.

ויש עוד עצה בענין זה שלעתים קרובות היא אפשרית, שיגיש בפני האורח כיבוד, ואז יטול בעצמו גם כן מהכיבוד, ויאמר לאורח, אני מברך ומכוין להוציא אותך ידי חובה, ותענה אמן, ואז יברך ויפתור בברכה גם את האורח, וגם יזכה אותו בברכה.

Serving Food to an Individual Who Does Not Recite Blessings

Question: May one serve refreshments, such as cake and cookies, to an individual who does not usually recite blessing before eating or is this forbidden since the individual is now transgressing the prohibition of eating without a blessing as a result?

Answer: In the previous Halacha, we have explained the general laws of the prohibition of “Do not place a stumbling-block before a blind man,” which refers to placing an opportunity before any person to transgress any of the Mitzvot of the Torah, for instance, by giving him something forbidden to eat.

Regarding our discussion, when one hosts a Jew who is not Torah and Mitzvot observant and would like to serve his guest food and drink, must one be concerned here of the prohibition of “placing a stumbling-block before a blind man” or not?

The Gemara in Masechet Chullin (107b) states that one may not serve bread to one who does not wash his hands before eating a bread meal, for this constitutes the prohibition of “placing a stumbling-block before a blind man.”

The Poskim disagree, however, if this is true even when it is uncertain if the individual will transgress the sin or does the prohibition only apply when there is no doubt that he will transgress the sin as only this is considered “placing a stumbling-block.” We can infer from the words of Maran Ha’Shulchan Aruch that as long as we are not completely certain that the guest will in fact wash his hands, he should not be served bread because of the concern of “placing a stumbling-block.” (The Magen Avraham, on the other hand, implies from Maran that only if the guest will certainly sin may the host not serve him bread.) If so, it would seem that the same should apply to our scenario regarding one who does not usually recite a blessing on his food before eating and it will be forbidden to serve him refreshments since chances are that he will eat without reciting a blessing and ultimately, we are causing him to transgress the prohibition of eating without reciting a blessing. It should at least be forbidden to serve him when he will surely not recite a blessing before eating.

We should add that one should not take this law lightly at all, for it seems at face value that in our case there is a concern for transgressing Torah law, for “placing a stumbling-block” is a Torah prohibition. Although eating without reciting a blessing is a rabbinic prohibition according to most Poskim, it seems that the prohibition of “placing a stumbling-block” still applies on a Torah level even when causing one to transgress a rabbinic law, for if one places an actual stumbling-block, such as a stone, in front of a blind man in order to trip him, he surely transgresses a Torah prohibition. Similarly, if one causes another to transgress a rabbinic prohibition for which the individual will be punished by Heaven for transgressing this law, which is much more severe than merely tripping and falling in this world, one should surely transgress this Torah prohibition. Indeed, the author of the Responsa Torat Chesed (Lublin) discusses the issue of whether one who causes another to transgress a rabbinic prohibition is liable by Torah or rabbinic law for transgressing the prohibition of “placing a stumbling-block.” In any event, since this is an issue that borders on Torah prohibitions, it is difficult to permit serving food to one who will not recite a blessing on the basis of such unproven reasoning.

Indeed, Hagaon Chazon Ish zt”l was asked this question over fifty years ago by the famed Maggid, Hagaon Harav Shalom Shwadron zt”l and he replied that in his opinion, serving food to a guest who will not recite a blessing is permissible because the prohibition of “placing a stumbling-block” only applies when it is actually an obstacle that the other party will transgress. Thus, if the guest is not served refreshments, he will surely be insulted and that will cause him to transgress the negative commandment of hating another Jew which is certainly worse that the prohibition of eating without reciting a blessing. It is therefore permissible to serve refreshments to such a Jew.

Nevertheless, Hagaon Harav Shlomo Zalman Auerbach zt”l rules leniently on this matter in his Responsa Minchat Shlomo (Volume 1) only when the guest is a steady financial supporter of Torah in which case a desecration of Hashem’s name may result by the guest falsely believing that religious Jews are not well-mannered. However, when this is not the case, he does not rule leniently.

Halachically speaking, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l replied to this question and said that it is proper to avoid such situations altogether. However, if a non-Torah-observant guest who will not recite a blessing arrives at one’s home and if he is not served refreshments, a desecration of Hashem’s name will result, it is nevertheless proper to ask him very politely to recite a blessing on what he eats. If it is impossible to ask him to recite a blessing or it is almost certain that he will refuse to do so, there is room for leniency (barely) since there is no other recourse. As we have mentioned though, there is room for leniency according to the Chazon Ish in any event.

Another idea for when situations like these arise is that when the refreshments are being served, the host himself should partake of the food and tell the guest, “I will recite a blessing and I am having you in mind, so please just answer Amen.” In this way, one will fulfill one’s obligation according to all opinions.

ברכות הנהנין וקריאת שמע בליל שבועות

בהלכה
הקודמת הזכרנו את מנהג תיקון ליל שבועות, שנוהגים
להשאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה.

קריאת
תיקון “קריאי מועד“
ראשית
נבאר לגבי מה שכתבנו, שנכון לקרוא בליל שבועות את התיקון הנדפס בספר קריאי מועד.

הנה
אף על פי שכן הוא מנהג הספרדים, וכמו שכתבו רבותינו המקובלים, מכל מקום אותם
הנוהגים ללמוד בלילה ספר המצות להרמב”ם, ולשמוע שיעורי תורה, יש להם על מה
שיסמכו, בפרט אם נראה לרבנים הנמצאים באותו מקום שהתועלת היוצאת מלימוד זה מרובה
יותר, כגון אותם סדרי לימוד הנערכים במקומות שיושביהם רחוקים מן הדת, ויש לעוררם
ולקרבם בדברי תורה נעימים, להטות למוסר אזניהם. ובקריאת התיקון
נראה שלא תצא תועלת כל כך.

וכתב
מרן רבינו שליט”א (בספרו על הלכות יום טוב עמוד שיא), שרבים
מגאוני אשכנז, ובהם הגאון ראי”ה קוק, נהגו ללמוד בליל שבועות בספר המצות
להרמב”ם. וכן בבית הכנסת של מרן שליט”א, נוהג ללמד ברבים ממדרשי
חז”ל וביאורי הלכות (מלבד קריאת התיקון). ומכל מקום במקום
שהציבור קוראים את התיקון מספר קריאי מועד, לא נכון לשנות מכלל הציבור, ויש לקרוא
התיקון כמו שכתבו המקובלים.

ברכה
על מאכל ומשקה בליל שבועות
העוסקים
בתורה בלילה, ומגישים בפניהם מדי פעם בפעם תה או קפה וכדומה, עליהם לברך בפעם
הראשונה שישתו, ואחר כך אינם חוזרים לברך שוב בכל פעם. ואפילו אם יש שהות של יותר
משעה ורבע בין שתיה לשתיה, אין לברך שנית, כי נפטרו מן הברכה בפעם הראשונה שבירכו.

וטוב
לכוין בפירוש בתחילה, שדעתו לפטור בברכתו את כל מה שיוגש לפניו בלילה.

אמנם
הדבר ברור, שאם יצא מבית הכנסת החוצה, ובחזרתו הוגשו לפניו שוב משקאות,
עליו
לחזור ולברך שנית, כי היציאה מבית הכנסת נחשבת “היסח הדעת”, ושוב אינו
נפטר בברכתו הראשונה. (חזו”ע עמוד שיא).

קריאת
שמע
יש
לקרוא קריאת שמע בליל שבועות, לפני זמן חצות הלילה. כפי שנהגו בבתי הכנסת. (שם).

ברכות
השחר וברכות התורה
אין
לברך ברכות השחר אלא אחרי “עלות השחר” (וזמן עלות השחר מודפס בלוחות
השנה). ואף מי שלא ישן כל הלילה, רשאי לברך ברכות התורה בעלות השחר. ומלבד ברכות
התורה, יש לברך את כל ברכות השחר, כולל ברכת “אלקי נשמה”, מלבד ברכת “על נטילת
ידיים”, שמי שלא ישן בלילה, נוטל ידיו בלא ברכה. (וברכת “אשר יצר”
יש לברך, רק למי שהוצרך לברכה זו, כפי הדין בכל ימות השנה)

Blessings of
Enjoyment and Keri’at Shema on the Night of Shavuot

מנהגי חג השבועות

חלוקת שעות החג
בגמרא
במסכת ביצה (דף טו:) אמר רבי יהושע, מצות יום טוב, חציו לה' וחציו לכם,
כלומר
שיש לחלק את הזמן ביום טוב, מחציתו לאכילה ושתיה וכדומה מעניני שמחת החג, ומחציתו
ללימוד התורה ותפילה, וכן פסק הרמב”ם (בפ”ו מהלכות יום טוב(.

שטיחת
ענפים בבית הכנסת ובבית
כתב
הרמ”א (בהגה סימן תצד סעיף ג.) נוהגים לשטוח עשבים בשבועות, בבית הכנסת
ובבתים זכר לשמחת מתן תורה. ורבים מרבותינו האחרונים הביאו סימוכין למנהג זה, שיש
בו גם זכר למה שאמרו בגמרא (שבת פח:) כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, נתמלא
העולם כולו ריח בשמים, כמו שנאמר “שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר”. וכן
נוהגים להעמיד ענפי אילנות בבית הכנסת ובבתים, לרמוז למה שאמרו רבותינו במסכת ראש
השנה (טז.) בעצרת (היינו חג השבועות) נידונים על פירות האילן.

אולם,
בספר חיי אדם, הביא שהגאון רבי אליהו מוילנא ביטל מנהג זה, משום שעכשיו נוהגים
הגויים להעמיד ענפי אילנות בימי חגיהם, ואם כן יש בזה איסור משום ובחוקותיהם לא
תלכו. אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט”א כתב, שהגאון מוילנא ביטל מנהג זה,
משום שהוא נמשך בזה לשיטתו שיש איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, בכל מנהגי הגויים,
אבל לשיטת המהר”י קולון ועוד פוסקים רבים, אין איסור זה נוהג אלא בחוק
שנוהגים הגויים בדרך חוק, דהיינו דבר שהוא בלי טעם, (שאז יש לחוש בו משום דרכי
האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים), או דבר שנהגו בו הגויים לשם פריצות וכדומה, אבל
במנהג שיש בו טעם אחר, כגון לבוש שלובשים אותו רופאים גויים, כדי שיהיה ניכר שהם
רופאים וכדומה, אין איסור לנהוג בו, ולכן יש להניח למנהג זה שיתקיים, שמנהג ישראל
תורה, ובפרט שמנהג זה הוא קדום מאד ונזכר גם בדברי חז”ל. (וכבר הזכרנו
חילוק
נוסף בעניין חוקות הגויים בהלכה שעסקה בשאלת החיוב ללכת עם כיפה על הראש).

מאכלי
חלב
כתב
עוד הרמ”א, שנוהגים בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום חג השבועות, והוסיפו
האחרונים שיש נוהגים לאכול גם דבש וחלב, לרמוז על מתן תורתינו שנמשלה לדבש וחלב,
ויש נותנים טעם למנהג מאכלי חלב בחג השבועות, מפני שבעשרת הדברות נתגלו לאבותינו
כל חלקי התורה ומצוותיה, וכמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולות כל מצוות
התורה, וכשירדו ישראל מההר אל בתיהם אחר מתן תורה, לא מצאו מה
לאכול תיכף, זולת מאכלי חלב, כי לבשר היו צריכים הכנה רבה, לשחוט בסכין
בדרך בלי פגם כאשר ציוה ה', ולנקר החלב וגיד הנשה, ולמלוח הבשר ולהדיחו, ועוד ועוד
עניינים רבים הקשורים לכשרות המאכלים. ולכן היו זקוקים למאכלי חלב, ואנו עושים זכר
לזה. ונאמרו אודות מנהג זה עוד טעמים אחרים.

ומכיוון
שעל פי ההלכה אסור לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר עד שיעברו שש שעות (כפי שביארנו
בהלכות
בשר וחלב), לכן מנהגינו לאכול מאכלי חלב, ואחרי קינוח והדחה כמשפט (דהיינו אכילת
מעט פת וכדומה, ושתיית משקה, כפי שביארנו
גם
כן בהלכות בשר בחלב,) אוכלים מאכלי בשר. ומצוה לאכול ביום טוב בשר בהמה, לקיים בזה
מצות שמחת החג, וכמו שאמרו במסכת חגיגה (ח:), אין שמחה אלא בבשר בהמה, וכן ישתה
יין לשמחת החג, אבל יזהרו להימנע משחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק
והקלות ראש שמחה אלא הוללות, ולא נצטווינו אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר. אלא
ישמחו ביום טוב בדברים המותרים כגון לשורר בפה שירות ותשבחות להשם יתברך, וכן יש
להשתדל לעסוק בתורה ביום החג, וכתב מרן הרב שליט”א, שנכון ללמוד בספר המצוות
של הרמב”ם, ונכון גם כן לקרות בספר תהילים, כי פטירת אדונינו דוד המלך הייתה
ביום חג השבועות.

מי
שאינו יכול לקיים את שמחת החג בבשר, מטעמי בריאות או כשרות, יקיים מצות שמחתו בבשר
עוף. וכל מה שאמרנו שאין שמחה אלא בבשר ויין, היינו לאנשים, אבל הנשים יש לשמחן
בבגדים יפים או תכשיטים נאים וכדומה. ויש לשמח את הילדים בקליות ואגוזים וממתקים
וכדומה.

שמחת
עניים
נאמר
בתורה (דברים טז) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך.
לפיכך חייב אדם לשמח עמו ברגל את העניים והאביונים והאלמנות והיתומים, והיא חובה
קדושה

Customs of the Shavuot Holiday

לפום צערא
אגרא

שנינו בפרקי אבות (פרק ה משנה כב): “בן הא
הא (שם של חכם שהיה מן התנאים) אומר:
“לפום צערא אגרא”.
כלומר, לפי גודל הצער – השכר. שבעולם הבא, כששוקלים את מעשי האדם, לדעת מהו השכר
המגיע לו, לא שוקלים את הדברים אך ורק לפי חשיבות המצוה, שאם היא מצוה גדולה, יקבל
שכר גדול, ואם היא מצוה “קטנה” יקבל שכר מועט, אלא שוקלים את כל הטורח
שהיה לאדם בכל מצוה ומצוה, שאם התגבר הרבה בכדי לכבוש את יצרו, יקבל שכר גדול על
מעשיו, ואם טרחתו היתה מועטת, גם שכרו מועט יותר.

מעשה ביהודי סוחר, שנסע בעגלה למסחרו, ובהיותו בדרך,
השמים התקדרו בעבים, וירד שלג כבד,
והאיש תעה מדרך השכל, כי המסילה
כוסתה בשלג, ואבד ממנו מנוס עד שעה מאוחרת בלילה.

הרגיש האיש בעצמו שהוא עומד לקפוא מקור, החליט
לעזוב את העגלה, וצעד ברגל שעה ארוכה עד שראה אור נוצץ, והגיע לשם כל עוד נפשו בו.
וזה היה ביתו של הרב, שישב באותה שעה ושקד על תלמודו לפני האח המבוערת. וכשדפק
האיש על דלתו של הרב,
מיהר הרב, קם ממקומו, וסידר עבורו
שמיכות חמות, ומשקה מהביל, והשיב את רוחו.

בבוקר, כשקמו איש לדרכו, שאל האיש את הרב, אדוני
הרב, עינך הרואות את גודל צערי ועמלי בעולם הזה בכדי להביא טרף לביתי, מה עם העולם
הבא שלי, לכל הפחות יהיה לי עולם הבא?

ענה לו הרב, מה תדבר?, אם
העולם הזה שאינו אלא כפרוזדור לפני העולם הבא, שהוא פלטרין של מלך, ואפילו כך אינך
מצליח להשיג לך שלוה עם כל הזמן שאתה משקיע למענו, קל וחומר העולם הבא, שאם
לא יטרח האדם בערב שבת, מה יאכל בשבת? וכי עולם הבא הוא הפקר? עליך לעמול, לקנות
תורה ומצות ומעשים טובים, ואז תקנה לך עולם הבא, כמו שאמרו, “קנה לו דברי
תורה, קנה לו חיי עולם הבא“.

וכן מובא במדרש, מעשה ברבי שמעון בן לקיש, שהיה
יושב ועמל כל היום כולו בתורה במערה אחת בטבריה. והיה סוחר כדים אחד, שהיה דואג
בכל יום להכין כד אחד מלא מים לרבי שמעון בן לקיש, בכדי שיהיה לו במה ליטול את
ידיו ולשתות.

יום אחד, ישב עם רבי שמעון ואמר לו, רבי, הזוכר
אתה שהיינו אני ואתה הולכים לבית ספר אחד?, כלומר, הלא אנו חברי ילדות, האם זוכר
אתה?, הוסיף אותו סוחר ואמר לרבי שמעון, אתה זכית להיות חכם בתורה, ואני לא זכיתי,
התפלל עלי שיהיה חלקי עמך לחיי העולם הבא. אמר לו רבי שמעון בן לקיש, ומה אתפלל
עליך? הרי תבא לעולם הבא עם בני אומנותך, שכל איש ואיש אין מושיבין אותו לעולם הבא
אלא עם בני אומנותו.

כלומר, לא תועיל ברכת רבי שמעון בן לקיש, על אדם
שאינו טורח לזכות בחיי העולם הבא,
ומי שכל טרחתו היתה במסחר בכדים,
אף אם כל עסקו היה ביושר ובאמונה, לא ישב לעולם הבא, אלא עם סוחרי כדים כמוהו,
שהיה מסחרם באמונה, אבל לא היו אלא סוחרי כדים.

וממעשיות אלו יש ללמוד מוסר השכל בפרט בזמנינו,
שכל אדם ואדם טורח כל היום כולו בפרנסתו ובהשגת כל עניני העולם הזה, ורק אחרי
עשרות בשנים, כשכבר תש כחו, הוא מתפנה מעסקיו, ורואה כי כילה ימיו לריק, ועתה אין
לו קנין רוחני, והוא לומד ומקיים מצות ברמה נמוכה, כילד בבית הספר. ולכן כל אדם
צריך להתעורר משנתו,
ולהיות חרוץ במלאכתו, מלאכת שמים,
להזהר להתמיד בעלייה בעבודת ה', בקיום המצות ובקביעת עתים לתורה וללימוד ההלכה,
ובשכר זאת אל חי נעלם, יתן שכרו מושלם, לזכות לחיי העולם הבא, עם שאר נפשות
הצדיקים והחסידים.

Reward Depends on Suffering

Our Sages teach us in Pirkei Avot (Chapter 5, Mishnah
22): “Ben Heh Heh (the name of one of the Tannaic Sages) says: Based on how
much one suffers is one rewarded.” In the World to Come, when one’s actions are
scrutinized to determine how much reward one deserves, one’s actions are not
only weighed based on the importance of the Mitzvah, i.e. if it is a great
Mitzvah one will receive great reward and if it is a “small” Mitzvah one will
receive less reward; rather, the difficulty one endured while performing every
single Mitzvah is weighed so that if one needed to garner much inner-strength
in order to overcome one’s evil inclination, one’s reward will be great whereas
if one troubled himself only minimally, one’s reward will also be minimal.

A story is recounted about a certain Jewish businessman
who was once travelling by wagon to do business. While on the way, the sky
darkened and a heavy snow fell causing this man to lose his way, for the road
was completely covered with snow; he traveled off the beaten path until it was
finally very late at night.

The man felt as though he was beginning to become
frostbitten so he decided to leave his wagon and he started trekking by foot
for many long hours until he saw some light in the distance and when he arrived
at this house, he was barely alive. This happened to have been the house of the
rabbi who was up late at night studying Torah by candlelight. When the rabbi
heard the knock at the door, he quickly let the man in and prepared him warm
blankets and a steaming beverage to restore him to health.

In the morning when the men were about to part ways, the
businessman turned to the rabbi and told him, “Honored rabbi, you can clearly
see how much suffering I must endure in order to sustain my family, what shall
be with my share in the World to Come? Will I have a share in it?”

The rabbi answered, “What do you mean? If in this world,
which is considered only the entrance hall before the World to Come which is
considered the King’s palace you have difficulty attaining peace and
tranquility with all of the efforts you invest in it, how much more so
regarding the World to Come, if one does not prepare on Erev Shabbat, what
shall one eat on Shabbat? Do you think that the World to Come is a free ride?
You must toil to acquire Torah, Mitzvot, and good deeds in order to secure your
place in the World to Come, as our Sages taught, ‘If one has acquired Torah, he
has acquired himself eternal life.’”

A similar concept is brought down by the Midrash that
Rabbi Shimon ben Lakish would sit and toil in Torah all day long in a certain
cave in Teveria (Tiberias). There was a certain jug merchant who would make
sure to prepare a jug of water for Rabbi Shimon ben Lakish every day so that he
would be able to purify his hands and drink.

Once, this merchant sat with Rabbi Shimon at which point
he asked him, “Rabbi, do you remember that we were childhood friends and we
even studied in the same school? While you have merited becoming an outstanding
Torah scholar, I have not. Please pray for me that I should share in your share
in the World to Come!” Rabbi Shimon replied, “How can I pray for you? Your
share in the World to Come will be with members of your own trade, for in the
World to Come, every person is seated with the other members of his own trade,”
meaning that the blessing of Rabbi Shimon ben Lakish would not help someone who
did not strive to acquire himself a great share in the World to Come. Even one
who is a jug merchant and whose business is run with integrity and honesty will
only merit sitting in the World to Come with other honest jug merchants, but
jug merchants nonetheless.

From the above incidents one can learn an important
lesson, especially for our days, in that every person struggles every day to
earn a living and reach other materialistic goals and only after a few decades,
when one is already old and weak, does one free himself from his prior
dealings, at which point he realizes that all of his materialistic pursuits
were for naught and he is devoid of any spiritual assets and his Torah learning
and Mitzvot observance are at a low level, like a schoolboy. Thus, every person
must arouse himself from his slumber and work diligently in the work of Heaven
and always be certain to ascend in levels of service of Hashem through
fulfilling the Mitzvot and setting established times for Torah study
(especially Halacha). In this merit, Hashem will reward one handsomely and
grant one a generous share in the World to Come together with all of the
righteous and pious souls of Israel.

ל”ג ול”ד לעומר

מה אירע ביום
ל”ג לעומר?

יום
חמישי הקרוב הבא עלינו לטובה, (כלומר, מיום רביעי בערב), הוא יום ל”ג לעומר,
שעושים בו שמחה יתירה, ולא אומרים בו תחנון (וידוי ונפילת אפיים),
משום
שהוא יום שנתגלו בו סתרי תורה, ובו ניצול רבי שמעון בר יוחאי מעונש מיתה, ובו
התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו שהפיצו את התורה בכל העולם, וכמו שהארכנו
כבר
בביאור הדברים, מדברי הפוסקים, רבינו האר”י ומרן החיד”א.

מנהגי
אבלות בל”ג לעומר
כל
מנהגי האבלות שנוהגים בהם בימי העומר (מחמת פטירתם של תלמידי רבי עקיבא),
וכגון
מה שנהגו שלא לשאת אשה, ושלא להסתפר ולהתגלח וכיוצא בזה, נחלקו הפוסקים אם יש
להזהר בדברים אלה עד יום ליל ל”ג לעומר, או שיש להזהר בכל אלו עד ליום
ל”ד לעומר (כלומר, ביום ל”ד לעומר בבוקר).

ומנהג
האשכנזים, שהם נושאים נשים החל מליל ל”ג לעומר, מפני שהם סוברים שתלמידי רבי
עקיבא פסקו למות ביום ל”ג לעומר, וכך פסק הרמ”א (סימן תצ”ג), שכך
כתבו כמה ראשונים (ומהם בעל ספר המנהיג), שקבלה בידם שביום ל”ג פסקו מלמות,
ואף בליל ל”ג לעומר יש מהאשכנזים שנוהגים להקל לשאת אשה.

אבל
מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שאין נושאין נשים, ולא מסתפרים, עד ליום ל”ד
לעומר בבוקר, כלומר, בשנה זו (תשע”ב), ביום ששי הבא עלינו לטובה בבוקר.

והטעם
שאנו נזהרים בזה עד ליום ל”ד לעומר, מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג (דף עב
עמוד ב, חיברו רבי אברהם ברבי נתן הירחי הראב”ן, שחי בלוניל ונפטר בשנת
תתקע”ה 1215) בשם רבינו זרחיה הלוי (הרז”ה בעל המאור) שמצא כתוב בספר
קדמון הבא מספרד, שכל תלמידי רבי עקיבא מתו “מפסח ועד פרוס עצרת”, ומאי
פרוס, (כלומר, מה הכוונה “בפרוס”?), פורסא, פלגא (דהיינו
“פרוס” פירושו חצי מהתקופה שקודמת לשבועות) כדתנן, (כמו ששנינו), שואלין
בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ופלגא דידהו, (וחצי משלושים יום), דהיינו
ט”ו יום קודם עצרת (קודם חג השבועות). וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים,
וביארו שאם נסיר חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה
ימים, ומכל מקום ביום ל”ד לעומר בבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום
ככולו לענין אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל”ד אין צריך יותר לנהוג אבילות

The 33rd and 34th Days of the Omer

This coming Thursday (meaning beginning from Wednesday night), G-d willing,
will be the 33^rd day of the Omer (commonly known as Lag BaOmer),
which is celebrated amid great joy and when Tachanun (confessional prayer found
after the Amida prayer) is omitted for it marks the day when the secrets of the
Torah were revealed, Rabbi Shimon bar Yochai was saved from his death sentence,
and Rabbi Akiva started teaching his five students that would eventually spread
the Torah to the rest of the world. This is based on the words of the Poskim,
the Ari HaKadosh, and Maran HaChida.

Mourning Customs on the 33^rd Day of the Omer

Regarding all of the customs of mourning that have been customarily observed
during the Omer period (due to the passing of the students of Rabbi Akiva), for
instance, abstaining from getting married, taking haircuts, and shaving, there
is a dispute among the Poskim whether these customs must be observed until the
33^rd day of the Omer or until the 34^th day of the Omer
(i.e. the morning of the 34^th).

The custom of the Ashkenazim is to permit weddings beginning from the night of
the 33^rd of the Omer, for they are of the opinion that Rabbi Akiva’s
disciples finished dying on the 33^rd of the Omer. This is indeed the
ruling of the Rama (Chapter 493) in the name of several Rishonim (including the
author of the Sefer HaManhig) who have accepted by way of oral tradition that
the students of Rabbi Akiva stopped dying on the 33^rd day of the
Omer. Some Ashkenazim have the custom to permit weddings even from the night of
the 33^rd of the Omer. Nevertheless, the Sephardic custom is to
abstain from getting married or taking haircuts until the morning of the 34^th
day of the Omer, which falls out this year, 5772, on this coming Friday
morning, G-d willing.