ימי ספירת העומר – הגאון רבי מאיר נסים מאזוז זצ”ל

הגאון רבי מאיר נסים מאזוז זצ”ל

יחד עם כל בית ישראל, אנו מבכים מרה על פטירתו של הגאון רבי מאיר מאזוז זצ”ל, ראש ישיבת כסא רחמים בבני ברק.

אלו ימי חודש ניסן, האסורים בהספד, לכן רק נאמר קצת מילות חיזוק, שנוכל ללמוד מדמותו הגדולה של הרב זצ”ל.

עוד מקטנותו, ניכרו בו ברבי מאיר כשרונותיו הגאוניים, היה בעל זכרון בלתי נתפס, ומהירות מחשבה וחשבון כאחד מגאוני קדם. היה שקדן עצום בתורה הקדושה, והעמיד תלמידים הרבה, ובהם תלמידי חכמים מופלגים, שבמשך שנים היו שותים בצמא את דבריו. כל אלו דברים ידועים, שכבר התפרסמו ביתר שאת בימים הללו.

רבי מאיר הצטער מאד מפטירת אביו, עד כי סיפר, שלא היה מסוגל להמשיך בכתיבת חדושי תורה. עד ששמע דרשה שנמשכה כארבע שעות, ממרן הסבא זצ”ל, בבית הכנסת המשהדים בבני ברק, ומרוב שמחת התורה, חזרה אליו חדוות החיים, וחזרה היכולת לשוב ולכתוב ולחדש בתורה.

בהיותו כבן שלושים שנה, בימי מגוריו בבני ברק, לאחר שחזר משמחת נשואי אחותו, היה ביתו נעול, וכאשר יעצו לו להכנס לדירתו דרך המרפסת, שמע לעצה, ונפל מקומה שלישית. פציעתו היתה חמורה מאד, אך בחסדי שמים, למרות שהיה נראה שאין לו תקוה, לאחר מסע שיקום ארוך, זכה לעמוד על רגליו, לשוב אל ביתו ולישיבתו הקדושה, ולהמשיך בעבודת ה'. ובכל זאת, נזקים שונים מאותה נפילה, ניכרו בו כל ימיו.

לימים, נולדה לו בת בעלת נשמה יקרה, אך אף היא היתה חולנית מאד, מיום לידתה סבלה יסורים קשים, ובמשך שנים על שנים, טיפל בה הרב במסירות, יחד עם רעייתו ע”ה, עד שנפטרה לפני כמה שנים.

גם רעייתו סבלה מיסורים קשים, עם בעיות בריאות מורכבות, והרב הטלטל עמה במשך תקופות ארוכות בכמה מדינות בעולם, כדי למצוא מזור למחלתו, בכל מקום המשיך לעסוק בתורה, וטרח ויגע מאד כדי להציל את חיי רעייתו, עד שנפטרה הרבנית לבית עולמה.

אך ענין אחד בולט בעיני מאד. הגאון רבי מאיר, היה מתוניס, והיה מקפיד מאד על ביטוי האותיות כפי שנהגו אבותיו ורבותיו. גם בשיטת הלימוד שהנהיג בישיבתו, הקפיד מאד על לימוד באותה דרך בה לימדוהו אביו ורבותיו, גאוני עולם מצוקי ארץ.

את כל זאת, עשה בעיר בני ברק, שיושביה האשכנזים, לפני עשרות בשנים, ראו בו גורם זר, היו שבזו ולעגו לו, והוא הגיב בשתיקה, הוא לא זכה כמעט לטיפה של חסד וקורת רוח מצד הסביבה שלו. הוא סבל מחרמות, בזיונות, חירופים וגידופים, רק יחידים ידעו את ערכו, כמו הגאון רבי שריה דבליצקי ועוד, ובכל זאת, שם רבי מאיר פניו כחלמיש וידע כי לא יבוש. הוא המשיך בדרכו, וזכה לראות פרי קודש בעמלו.

כאשר בשנת התשנ”ג, היה מרן הסבא רבינו עובדיה יוסף זצ”ל זקוק לחיזוק, מכיון שפרצה איזו מחלוקת נגד דרכו, עמדו לימין מרן רוב גאוני הספרדים, ובכל זאת, איש לא רצה לצאת בפומבי להגנה על עמדות מרן זצ”ל, אף אחד לא רצה “להסתבך” עבור אחרים. רבי מאיר היה היחידי, שעמד כצור חלמיש, ויצא במסע חיזוק לעודד ולחזק את ההולכים בדרכו של מרן זצ”ל. הוא חשש מאד מפגיעה בהנהגתו של מרן, ולכן יצא מגדרו בענין זה. באותם ימים, יצאה “קלטת”, ושמה “דעת תורה”, בה השמיע רבי מאיר דברי אלוקים חיים,  בשבחו של מרן זצ”ל ובחיזוק דרכו בקודש, דברים אלה, היו ממש כמים צוננים על נפש עייפה, וחיזקו מאד את בני הישיבות הספרדים, שהיו אז במצב קשה מאד.

אמר לי דודי, הגאון הראשון לציון, רבינו יצחק יוסף שליט”א, כי אביו, מרן זצ”ל, תמיד זכר זאת לטובה, ולא שכח לו לרבי מאיר את אותם הימים, ואף על פי שמרן זצ”ל, עמד וסייע בכל כוחו, לרבי מאיר בהקמת ישיבתו בבני ברק, והגיע לשם לאמירת שיעורים תמידין כסדרן, ואם כן, היה זה טבעי שרבי מאיר ישיב לו אהבה. בכל זאת, מרן זצ”ל העריך מאד את מעשיו של רבי מאיר, מלבד כמובן הערכתו הגדולה לאישיותו וגדלותו של רבי מאיר בתורה וביראה, כי רבי מאיר הראה כאן את עזותו בדברים שבקדושה, איך שלא פחד מכל סובביו, ועמד יחידי כנגד הסחף שניסו ליצור באותם הימים.

וגם בנימה אישית. בהיותי בן ישיבה, בפתח תקוה, נודע לו לרבי מאיר שאני, נכד מרן זצ”ל, לומד שם, וכאמור, היה זה בימים שניסו לפגוע בכבודו של מרן זצ”ל. רבי מאיר שלח אלי כמה מכתבי חיזוק, וכן נהג במשך כל השנים, גם כאשר הוצאתי “קונטרס” לחיזוק דרכו של מרן זצ”ל מול מתנגדיו, והיו מי שבקשו לפגוע בי, שלח אלי מכתב חיזוק מלא ברכת ה'. וכן לאחר הוצאת כל ספר מספרי, טרח ושלח מכתבים בשבח ספרי, ולפעמים אף שלח סכום כסף לסייע בהוצאת הספר, ובכל פעם שפגשתי בו, דיבר עמי באהבה גדולה, והכל כמובן לכבודו של מרן זצ”ל, ומאהבת האמת שבערה בו.

הוא ידע היטב, שגם אם הדיעות חלוקות לפעמים, בכל זאת, הרי כולנו מכוונים לשם שמים, וכולנו אוהבים את התורה הקדושה שהיא מאחדת את כולנו. לכן המשיך באותות אהבה לשם שמים, וכך זכה, לכבוד גדול במותו, ובלי ספק, “רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק”, מזומן הוא רבי מאיר לחיי העולם הבא, להתענג על זיו השכינה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ויעמוד בתפילה על שארית הפליטה, שיזכנו ה' לראות במהרה בגאולה השלימה, בביאת משיח צדקינו ובתחיית המתים, ויאמר די לצרותינו, ישוב לגאלינו גאולת עולם, זכותו תגן עלינו אמן.

ימי ספירת העומר, הם ימים שקדושתם מרובה, כמו שכתב הרמב”ן בפירושו לפרשת אמור, כי ימים אלה שהם ימי ספירת העומר, מחג הפסח ועד לחג השבועות, קדושתם היא כקדושת ימי חול המועד, ואינם ימי אבל ופורענות כמו ימי בין המצרים. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל היה מזכיר את דברי הרמב”ן הללו בימי הספירה, כדי שלא יטעו המון העם לחשוב שימים אלה הם חלילה ימי פורענות.

אך בעוונות הרבים, בימים אלה אירע מאורע מצער ומזעזע לעם ישראל, כמו שמבואר בגמרא (יבמות סב:), “שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת (חג השבועות), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה”. וכולם מתו באסכרא. (אסכרה הוא חולי המביא לדום נשימה). כלומר, היתה לו לרבי עקיבא ישיבה ענקית, שממנה יצאה תורה לכל ישראל, ואילו היו אותם התלמידים ממשיכים לחיות, עד ימינו אנו, היתה התורה עשירה יותר, ומכוחם וכוח כוחם של אותם התלמידים, בודאי היתה נמשכת ברכה עצומה לכלל ישראל עד סוף הדורות. ונגזרה הגזירה, ומתו כולם בימים הללו.

ובתשובות הגאונים, (הם חכמי ישראל שחיו קודם תקופת הראשונים) נזכר, כי מחמת המאורע הזה, נהגו כל ישראל שלא לשאת אשה בימים אלה, משום מנהג אבלות. וכן מבואר בפוסקים שנהגו בימים הללו שלא ללבוש בגד חדש, ולא להסתפר, ולא לשמוע כלי שיר.

ובכל זאת לא בכל ימי הספירה נוהגים מנהגי אבלות, אלא עד ליום ל”ד או ל”ג לעומר. שכן כתב בעל ספר המנהיג, ועוד מרבותינו הראשונים, שביום ל”ג לעומר, פסקו תלמידי רבי עקיבה למות. וכן פסק הרמ”א (בסימן תצג), שמיום ל”ג לעומר מותר לערוך שמחת נשואין.

אבל מנהג הספרדים שעד יום ל”ד לעומר נוהגים מנהגי אבלות, והימים הללו אסורים בשמחת נשואין, וטעם הדבר מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג בשם רבינו זרחיה הלוי, שמצא כתוב בספר קדמון הבא מספרד, שכל תלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד “פרוס עצרת”, ומה פירוש הדבר “פרוס עצרת”, “פורסא – פלגא”, כלומר, פרוס, מלשון פרוסה, שלוקחים שלושים יום מחג השבועות, שהם הימים הסמוכים לחג השבועות, כמו שאמרו “שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום”, ומחצית מאותם שלושים יום, שהם ט”ו יום קודם חג השבועות, בהם כבר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות.

וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וביארו שאם נסיר חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה ימים. ומכל מקום ביום ל”ד לעומר עצמו, משעות הבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום ככולו לענין אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל”ד אין צריך יותר לנהוג אבילות.

ומותר לעשות סעודת אירוסין (תנאים, כלומר, סגירת השידוך) בימי ספירת העומר. ואם באותה שעה נסגר ענין השידוך ממש, יש מיקלים לעשות כן אפילו בכלי שיר.

The Omer Counting Period

The period of the counting of the Omer is exalted indeed and filled with sanctity, as the Ramban writes in his commentary on Parashat Emor that the days between the holidays of Pesach and Shavuot, i.e. the Omer counting period, retain the sanctity of Chol Ha’Moed and are not days of national tragedy and mourning like the Three Weeks between the Seventeenth of Tammuz and the Ninth of Av. Maran zt”l would mention this Ramban so that that people would not mistakenly think that these were ominous days for the Jewish nation.

Nevertheless, a terrible occurrence befell the Jewish nation during this time, as the Gemara (Yevamot 62b) recounts: “Rabbi Akiva had twelve thousand pairs of students, and they all died between Pesach and Shavuot because they did not treat each other respectfully.” They all perished from Askara (an agonizing illness leading to acute respiratory failure). This means that Rabbi Akiva had a tremendous, flourishing empire of Torah which served to disseminate the Torah throughout the Jewish nation and would they remain alive, their Torah and that of their descendants and pupils would have served to illuminate the torch of Torah for generations on end. However, it was decreed in Heaven that they all die during this period.

The Responsa of the Geonim (the Sages of Israel of the generation immediately preceding that of the Rishonim) mention that because of this tragic event, the entire Jewish nation observes the custom of not getting married during this period of time as a sign of mourning. It is also customary not to wear new garments, take haircuts, or listen to music during this time.

Nevertheless, we do not observe these mourning customs throughout the entire duration of the Omer period; these customs are only observed until the 33rd or 34th day of the Omer, for the Sefer Ha’Manhig and other great Rishonim write that Rabbi Akiva’s students ceased dying on the 33rd day of the Omer. Indeed, the Rama (in his gloss on Chapter 493) rules that from the 33rd day of the Omer, it is permissible to hold weddings.

On the other hand, the Sephardic custom is to continue these mourning customs until the 34th day of the Omer and it is forbidden to get married on any of these days. The reason for this is based on what the Sefer Ha’Manhig has written in the name of Rabbeinu Zerachya Ha’Levi who had found in any old manuscript that had come from Spain that the students of Rabbi Akiva died from Pesach until “half of Shavuot.” This means that the thirty days preceding the holiday of Shavuot are divided in half, i.e. fifteen days before Shavuot, and on this day, Rabbi Akiva’s students ceased dying.

Other Rishonim concur and write that if we subtract fifteen days from the forty-nine days between Pesach and Shavuot, the product will be thirty-four. It is nevertheless permissible to get married immediately from the morning of the 34th day of the Omer, for the rule regarding the laws of mourning is that “a portion of the day is likened to the entire day.” Thus, since a portion of the 34th day of the Omer has already passed, one need not observe the mourning customs any longer.

It is permissible to hold an engagement party during the Omer counting period. If the actual Shidduch has been closed at the time of the celebration (as opposed to at an earlier time), there are those who rule leniently and allow for music at this party as well.