האם יש לברך ברכת שהכל על גומי
לעיסה (מסטיק)?

שאלה: האם יש לברך ברכת שהכל על גומי לעיסה (מסטיק)?

תשובה: הנה דנו אחרוני זמנינו
האם יש לברך על גומי לעיסה (מסטיק) ברכת שהכל נהיה בדברו. שהרי בשעה שאוכל אדם מן
הגומי לעיסה, אין הוא בולע את גוף המסטיק, וגם בגוף המסטיק אין טעם כלל, רק הוא טפל בעצמו, וכל
טעמו הוא מחמת מיעוט מיני מתיקה שמכניסים בו, ואם כן יש להסתפק אם ראוי לברך על
דבר כזה אם לאו.

והרה”ג רבי משה לוי
ז”ל (ר”מ בישיבת כסא רחמים בבני ברק, שהיה שקדן עצום בתורה, ונפטר בדמי ימיו לפני
מספר שנים), כתב בספרו ברכת ה', שאין לברך כלל על גומי לעיסה, ואף שמרגישים מתיקות
בתחילת לעיסת הגומי לעיסה, מכל מקום אין בטעימה זו חשיבות של אכילה ושתיה, ועל כן
אין לברך עליו.

והביא ראיה לדבריו, ממה שכתב
המגן אברהם (סי' תקסז) לגבי דין תענית, כגון יום עשירי בטבת, שאסור לאכול בו שום
דבר, ומכל מקום מותר לשרוי בתענית לטעום מן התבשיל ולפלוט ממנו, אף על פי שמתכוין
להנאה. כלומר, מותר (לפי דעת המגן אברהם) לאדם שהוא בתענית לטעום איזה דבר מאכל,
אבל לא לבלעו, אף על פי שבודאי הוא מתכוין להנאתו, שהוא מרגיש מעט מטעם המאכל בשעה
שנכנס לפיו, וגם אי אפשר שלא נכנס מעט שבמעט מגופו של התבשיל לתוך גופו של האוכל
ממנו, מכל מקום הואיל ואין זו דרך אכילה, מותר לעשות כן בתענית, ואין זה נחשב כמי
שאכל בתענית.

ומכאן כתב בספר ברכת ה' להוכיח
שאין לברך על גומי לעיסה, שהרי בלי ספק שווה דין זה של טעימת התבשיל ללא בליעתו,
לדין טעימת גומי לעיסה, ואם מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, כמו כן אין לברך על
טעימה כזו, ואם כן גם על גומי לעיסה אין לברך. (וכדברי המגן אברהם כתבו ההגהות
מימוני, ואף אם אין הלכה כדבריהם לענין תענית, מכל מקום לענין ברכות היה לנו לחוש
לדבריהם מטעם ספק ברכות להקל).

אולם מרן פוסק הדור רבינו
עובדיה יוסף שליט”א, כתב שמדברי המגן אברהם אין ראיה כלל, שכן המגן אברהם
עצמו כתב לענין תענית, שטעם הדבר שמותר לטעום כך מן התבשיל, הוא משום שלא היתה
בכוונת האדם המתענה לקבל עליו תענית בחומרה כזו שלא יטעם טעימה שכזו מן התבשיל,
והואיל ואין זו דרך אכילה, אלא דרך טעימה, אין טעימה זו סותרת לתענית שנמצא בה. אולם לענין הנאה
מן התבשיל, בודאי שזה הטועם ממנו נהנה ממנו, ואם כן גם לשיטת המגן אברהם שיהיה
מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, מכל מקום יהיה חייב לברך עליו, הואיל ואסור
“להנות” מן העולם הזה בלא ברכה. ודין ברכה אינו תלוי כלל באכילה או
טעימה, אלא תלוי הוא בהנאת החיך, והואיל וזה הטועם גומי לעיסה ומרגיש בו מתיקות
נהנה ממנו, הרי
פשוט שחייב גם בברכה עליו.

לכן העיקר להלכה, שהלועס גומי לעיסה, חייב
לברך עליו ברכת שהכל נהיה בדברו, שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה
מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל בקדשים, וזה הלועס ממנו, נהנה מטעמו, ועל כן חייב
לברך קודם שילעס אותו, וכן היא הסכמת גדולי הדור. ואסור ללועס לדבר עד שיטעם טעם
הגומי לעיסה, ויבלע מטעמו מעט, שאז
נחשב הדבר כאילו התחיל כבר באכילה שמותר לו לדבר.

Question: Should one recite the Shehakol blessing on
chewing gum?

Answer: The Poskim of our generation
discuss whether or not the Shehakol blessing should be recited on chewing gum,
for when one chews gum, one does not swallow any of the actual gum in addition
to the fact that the actual gum has no flavor of its own and the flavor is a
result of various flavoring agents added to the gum. If so, it is doubtful of
one should recite a blessing on such a thing or not.

Hagaon Harav Moshe Levi zt”l (one of the rabbinical mentors in Yeshivat Kisse
Rachamim in Bnei Brak who was a tremendously diligent Torah scholar and passed
away at a very young age several years ago) writes in his Sefer Birkat Hashem
that one should not recite any blessing on chewing gum. Although one does taste
some flavor when one begins chewing the gum, nevertheless, this taste is
considered neither eating nor drinking and one should thus recite no blessing.

He proceeds to support his opinion based on the words of the Magen Avraham
(Chapter 567) regarding a public fast day, such as the Tenth of Tevet, during
which one may not eat anything, yet one may, in fact, taste a food and then
spit it out although one intends to enjoy it. This means that (according to the
Magen Avraham) an individual who is fasting may taste a food but not swallow it
although he certainly intends to enjoy it, for he tastes some of the foods
taste when he places it in his mouth and it is impossible that not even a tiny
amount of this food enters the body of the one who has placed it in his mouth;
even so, since this is not the normal way of eating, one may do so on a fast
day and this is not considered eating on a fast day.

The Sefer Birkat Hashem proves from here that one does not recite any blessing
on chewing gum, for the law of tasting a food but not swallowing it is
certainly equal to the law of chewing gum and if it permissible to taste food
in the above manner on a fast day, one should likewise not recite a blessing on
chewing gum. (The Hagahot Maimoni rules in accordance with the Magen Avraham’s
opinion; although the Halacha does not follow this opinion with regards to a
fast day, nevertheless, we must be concerned with their opinion with regards to
blessing based on the rule, “When in doubt regarding a blessing, do not
bless.”)

Nevertheless, Maran Harav Ovadia Yosef Shlit”a writes that the Magen Avraham’s
opinion is not a proof, for the Magen Avraham himself writes regarding a public
fast day that the reason why it is permissible to taste a food is because the
individual fasting never had in mind to accept upon himself the fast under such
stringent terms such that he will be unable to even taste a food in the
aforementioned manner. Thus, since this is not the usual way of eating and is
only considered tasting, this does not break the fast one must endure.
Nevertheless, regarding the enjoyment one has from the food, the individual
tasting certainly enjoys the food. Therefore, even according to the Magen
Avraham’s opinion that one would be permitted to taste a food on a fast day, he
would nonetheless be required to recite a blessing on this food since it is
forbidden to derive “enjoyment” from this world without first reciting a
blessing. The laws of blessings are not contingent on eating or tasting;
rather, they are contingent on the enjoyment of one’s palate. Thus, since one chewing
gum tastes some sweetness or other pleasant flavors and enjoys it, one must
indeed recite a blessing on chewing gum.

Therefore, halachically speaking, one must recite the “Shehakol Nihya
Bidvaro” blessing before chewing gum, for one may not benefit from this world
without first reciting a blessing. Anyone who derives enjoyment from this world
without reciting a blessing is tantamount to using consecrated items for a
mundane purpose. Thus, one who chews gum derives enjoyment from its flavor and
one must therefore recite a blessing before beginning to chew. This is indeed
the consensus of the luminaries of our generation. The individual chewing may
not speak until he tastes some of the gum’s flavor and swallows this flavor, in
which case it will be considered as though he has begun eating at which point
it becomes permissible to speak.