מנהגי אבילות בימי הספירה

המנהג בכל תפוצות ישראל שלא
לשאת אשה בימי הספירה מפסח ועד ל”ד לעומר.

ובתשובות
הגאונים (הם חכמי ישראל שחיו קודם תקופת הראשונים) מובא מקור המנהג שלא לשאת אשה
בימים אלו, משום מנהג אבילות, שכך אמרו חכמים (יבמות סב:), שנים עשר אלף זוגות
תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת (חג השבועות), מפני שלא נהגו
כבוד זה בזה. וכולם מתו באסכרא. (אסכרה הוא חולי המביא לדום נשימה).

והטעם
שמיום ל”ד לעומר כבר נוהגים לשאת אשה, מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג (דף עב עמוד ב, חיברו רבי
אברהם ברבי נתן הירחי הראב”ן, שחי בלוניל ונפטר בשנת תתקע”ה 1215) בשם
רבינו זרחיה הלוי (הרז”ה בעל המאור) שמצא כתוב בספר קדמון הבא מספרד, שכולם
מתו מפסח ועד פרוס עצרת, ומאי פרוס, פורסא פלגא (דהיינו “פרוס” פירושו חצי מהתקופה שקודמת
לשבועות) כדתנן, (כמו ששנינו), שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ופלגא דידהו,
דהיינו ט”ו יום קודם עצרת. וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וביארו שאם נסיר
חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה ימים, ומכל מקום
ביום ל”ד לעומר בבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום ככולו לענין
אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל”ד אין צריך יותר לנהוג אבילות.

ומנהג
האשכנזים שנושאים נשים בל”ג לעומר וכך פסק הרמ”א (סימן תצ”ג), וזאת
מפני שהם סוברים, שביום ל”ג לעומר כבר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, שכך כתבו
כמה ראשונים (ומהם בעל ספר המנהיג), שקבלה בידם שביום ל”ג פסקו מלמות, ואף
בליל ל”ג לעומר יש מהאשכנזים שנוהגים להקל לשאת אשה.

מותר
לעשות סעודת אירוסין (תנאים, כלומר, סגירת השידוך) בימי ספירת העומר. ואם באותה
שעה נסגר ענין השידוך ממש, יש מיקלים לעשות כן אפילו בכלי שיר

Mourning Customs during the Omer Counting Period

It is customary among the
entire Jewish nation not to hold weddings during the days of the counting of
the Omer, from Pesach until the 34^th day of the Omer.

There is a source quoted for the custom of abstaining from getting married
during this period in the Responsa of the Geonim (who were the Jewish Sages who
lived before the period of the Rishonim), for this is a custom of mourning, as
our Sages tell us (Yevamot 62b) that Rabbi Akiva had twelve-thousands pairs of
students who all died between the holidays of Pesach and Shavuot because they
did not treat each other respectfully. They all died from an illness called
“Askara” (an agonizing illness which causes acute respiratory distress and for
stoppage of breathing).

The reason why we customarily abstain from these things until the 34^th
of the Omer is based on the words of the Sefer HaManhig (page 72b, authored by
Rabbeinu Avraham bar Natan HaYarchi, the Ra’avan, who lived in Lonil and passed
away in the year 4975 [1215]) in the name of Rabbeinu Zerachya HaLevi (the
Razah, Ba’al HaMaor) who found in an early manuscript unearthed in Spain, that
all of Rabbi Akiva’s students passed away from Pesach until “Half of Shavuot,”
and this refers to half of the period prior to Shavuot, which is thirty days,
as the Mishnah tells us, “One must begin to inquire about the laws of Pesach
thirty days before the holiday”; thus, half of thirty is fifteen days before
the holiday of Shavuot. Several other Rishonim write likewise. Thus, if we
subtract fifteen from the forty-nine days between Pesach and Shavuot, the
difference is thirty-four. Nevertheless, beginning from the morning of the 34^th
day of the Omer, it is already permissible to hold weddings, for regarding
mourning, the rule is, “A portion of the day is considered like the entire
day,” and since some of the 34^th day has already passed, one need
not continue to observe the mourning customs.

The Ashkenazi custom is to begin permitting weddings from the 33^rd
day of the Omer, for they are of the opinion that the students of Rabbi Akiva
ceased dying on the 33^rd day of the Omer, as several Rishonim (among
them the Sefer HaManhig) write that they have a tradition that they ceased
dying on the 33^rd day. The Rama (Chapter 493) indeed rules this way.
Some Ashkenazim are even more lenient and allow weddings to be held on the
night of the 33^rd of the Omer.

An engagement party marking a match being made, a.k.a. “Tena’im,” may be held during
the period of the counting of the Omer, even with musical accompaniment.
However, regarding an engagement party after the match was already set and the
couple has decided to marry, it is permissible to hold such a party during
these days, albeit without musical accompaniment

ביעור ומכירת חמץ

ביעור חמץ 
ביום י”ד בניסן
בבוקר, כלומר, מבערים את החמץ עד סוף הזמן הקרוי לביעורו (ובארץ ישראל סוף זמן
שריפת חמץ בשנה זו הוא בערך בשעה אחת עשרה ורבע בבוקר, וסוף זמן אכילת חמץ הוא
כחמש דקות לפני השעה עשר בבוקר, ובכל מקום יש לנהוג כפי שמופיע בלוחות השנה
המוסמכים).

כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים,
וזורהו ברוח או זורקו לים. והמנהג לשורפו באש. וחמץ שהושלך לאשפה (חוץ לבית, לפני
זמן איסור אכילת חמץ), אין חובה מן הדין לשרפו.

“חמץ שעבר עליו הפסח“
כל המשהה חמץ ברשותו בימי
הפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר “תשביתו שאור מבתיכם”, ועבר על לא תעשה,
שנאמר “לא יראה לך חמץ”. לפיכך קנסו חכמים את מי שעבר על איסור זה,
ואמרו (פסחים כח.): “חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה”. וחמץ זה
נאסר בהנאה בין לאותו אדם שהשהה אותו בפסח, בין לאנשים אחרים, ואף אם לא ידעו אותם
האחרים שחמץ זה עבר עליו הפסח, היודע מכך, חייב להודיעם ולהפרישם, להצילם ממכשול
שלא יאכלו ממנו.

מכירת חמץ
נהגו ישראל, ובפרט בעלי
חנויות, מפעלים, מחסנים וכדומה, למכור את החמץ לגוי בערב פסח. וניתן לעשות מכירת
חמץ באמצעות חתימה על “הרשאה” למכירתו, על ידי רבני בתי הכנסת שבכל מקום
ומקום. ומומלץ מאד לעשות “מכירת חמץ” כנהוג, בפרט למי שרוצה להשאיר
ברשותו מיני חמץ שחבל לו לאבדם, כגון משקאות יקרים וכדומה.

ותוקף מכירת החמץ, הוא משום שחמץ שהיה ביד הגוי בימי
הפסח, לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, משום שהגויים אינם מצווים על איסור חמץ כלל, ומותר
להם להחזיקו ברשותם בחג הפסח. לפיכך, על ידי מכירת החמץ, באופנים המועילים על פי
התורה, נמכר החמץ לגוי באופן מוחלט.

וכיצד עושים את המכירה? רבני הערים שבכל מקום, נפגשים
עם הגוי ביום ערב פסח, ומסבירים לו היטב את תוכן השטר עליו הוא עתיד לחתום. והגוי
משלם “מיקדמה” בסך כמה מאות שקלים על כל החמץ שמוכרים לו, ומסוכם עמו,
שלאחר ימי הפסח, אם ירצה, יוכל לשלם את יתרת החוב (העולה לכמה מאות מליוני שקלים,
או לסכום אחר, על פי ערך החמץ הנמכר), ואז יהיה רשאי ללכת בעצמו ולקחת את החמץ בכל
מקום שיחפוץ. ואם לא ישלם את יתרת החוב, יחזור החמץ לבעליו היהודים, שיוכלו 
לאכול ממנו ולסחור בו כרצונם.

ואף על פי שהדבר ידוע כמעט בבירור מוחלט, שהגוי לא
יבא לאחר ימי הפסח לקחת אליו את החמץ, מכל מקום מאחר שיש בידו לעשות כן, המכירה
מועילה. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (בסימן תמח) בזו הלשון: 
“ואם מכרו או נתנו (את
החמץ) לאינו יהודי במתנה קודם הפסח, אף על פי שמכרו לאינו יהודי, ויודע בו שלא יגע
בו כלל, אלא ישמרנו לו (עבור היהודי) עד לאחר הפסח, ויחזור ויתננו לו, מותר”.
ומקור דבריו ממה שכתב התרומת הדשן בדין זה.

היכן להניח את החמץ המכור
המוכר את חמצו לגוי, צריך
להצניע אותו בארון או בחדר מיוחד, ולציין על הארון שמדובר בחמץ. ועל ידי כך לא
יבוא לידי מכשול בחג הפסח, ולאכול מן החמץ.

רכישת מוצרים אחר הפסח
כל הירא לדבר ה' לא יקנה
לאחר הפסח שום מצרך שיש בו חמץ, אלא מבעלי מכולת וצרכניה יראי שמים שמכרו את החמץ
שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית, או על ידי גוף כשרות אחר, כנהוג.

Elimination and Sale of
Chametz

Elimination of Chametz
On the morning of the Fourteenth of Nissan, one must eliminate Chametz before
the last time to do so arrives.

How does one perform the
Mitzvah of eliminating Chametz? One must burn it or crumble it into tiny pieces
and throw it to the wind or into the sea. The custom though is to burn it.
Chametz which was thrown into a public trash receptacle (not in one’s possession
and before the time when Chametz becomes forbidden) need not be burned
according to Halacha.

“Chametz Which Pesach
Has Passed Over”
One who has kept Chametz in one’s possession on Pesach has nullified the
positive commandment of “You shall eradicate leaven from your homes” in
addition to transgressing the negative commandment of “Chametz shall not be
seen with you.” Our Sages have thus fined one who has transgressed this
commandment by decreeing (Pesachim 28a): “Chametz owned by a Jew which was in
his possession during Pesach is prohibited to benefit from.” Such Chametz
becomes prohibited to benefit from for the person who kept it in his possession
on Pesach as well as for others. Even if others do not know that this Chametz
was kept during Pesach, one who does know must notify others of this in order
to prevent them from the prohibition of eating it.

Sale of Chametz
It is customary among the Jewish people, especially with regards to store,
factory, and warehouse owners, to sell one’s Chametz on Erev Pesach. The sale
of Chametz can be carried out by signing a “power of attorney” appointing a
Torah scholar to sell it which can be obtained from rabbis of synagogues all
over the world. It is highly advised that one carry out this “Sale of Chametz”
as is customary, especially for those who would like to keep Chametz which
would be wasteful to dispose of in their possession, such as expensive
alcoholic beverages and the like.

The basis for the sale
of Chametz is that Chametz owned by a non-Jew on Pesach does not become
prohibited to benefit from after Pesach, for non-Jews are not commanded with
regards to the prohibitions of Chametz on Pesach at all and they may keep it in
their possession on Pesach. Thus, by selling one’s Chametz and performing
certain transactions prescribed by Halacha, the Chametz is sold to the non-Jew
absolutely.

How is this sale carried
out? Rabbis all over the world meet with a non-Jew on Erev Pesach and explain
to him clearly the contents of the contract which he will be signing on. The non-Jew
then puts down a “down-payment” sometimes amounting to several hundreds of
dollars for the Chametz being sold to him. It is agreed upon that after the
holiday of Pesach, if he wishes he may pay the balance of his debt (which
usually amounts to several millions of dollars based on the value of the
Chametz which he has purchased), at which point he may go and collect all of
the Chametz, wherever it may be. However, if he does not pay the balance, the
Chametz shall return to its original Jewish owners who will then be permitted
to eat it or sell it as they see fit.

Although it is almost
certain that the non-Jew will not come after Pesach and claim the Chametz,
nevertheless, since he has the ability to do so, the sale is valid. Similarly,
Maran Ha’Shulchan Aruch (Chapter 448) states: “If Chametz was sold or given as
a gift to a non-Jew before Pesach, although it was sold to a non-Jew who will
certainly not touch it at all, rather, he will safeguard it for him (the Jew)
until after Pesach at which point he will give it back to him, this is
permissible.” The source for this ruling stems from the ruling of the Terumat
Ha’Deshen regarding this matter.

Where the Sold Chametz
Should be Placed
If one sells his Chametz to a non-Jew, one must conceal it in a designated
closet or room and mark the closet/room in a way that is noticeable that it
contains Chametz. By doing so, one will prevent mistaken consumption of these
items during Pesach.

Purchasing Chametz Items
after Pesach
One who is truly G-d-fearing should purchase Chametz items after Pesach only
from G-d-fearing store owners and grocers who have sold their Chametz to a
non-Jew before Pesach via the local rabbinate or any other Kashrut
organization, as is customary.

האם יש לברך ברכת שהכל על גומי
לעיסה (מסטיק)?

שאלה: האם יש לברך ברכת שהכל על גומי לעיסה (מסטיק)?

תשובה: הנה דנו אחרוני זמנינו
האם יש לברך על גומי לעיסה (מסטיק) ברכת שהכל נהיה בדברו. שהרי בשעה שאוכל אדם מן
הגומי לעיסה, אין הוא בולע את גוף המסטיק, וגם בגוף המסטיק אין טעם כלל, רק הוא טפל בעצמו, וכל
טעמו הוא מחמת מיעוט מיני מתיקה שמכניסים בו, ואם כן יש להסתפק אם ראוי לברך על
דבר כזה אם לאו.

והרה”ג רבי משה לוי
ז”ל (ר”מ בישיבת כסא רחמים בבני ברק, שהיה שקדן עצום בתורה, ונפטר בדמי ימיו לפני
מספר שנים), כתב בספרו ברכת ה', שאין לברך כלל על גומי לעיסה, ואף שמרגישים מתיקות
בתחילת לעיסת הגומי לעיסה, מכל מקום אין בטעימה זו חשיבות של אכילה ושתיה, ועל כן
אין לברך עליו.

והביא ראיה לדבריו, ממה שכתב
המגן אברהם (סי' תקסז) לגבי דין תענית, כגון יום עשירי בטבת, שאסור לאכול בו שום
דבר, ומכל מקום מותר לשרוי בתענית לטעום מן התבשיל ולפלוט ממנו, אף על פי שמתכוין
להנאה. כלומר, מותר (לפי דעת המגן אברהם) לאדם שהוא בתענית לטעום איזה דבר מאכל,
אבל לא לבלעו, אף על פי שבודאי הוא מתכוין להנאתו, שהוא מרגיש מעט מטעם המאכל בשעה
שנכנס לפיו, וגם אי אפשר שלא נכנס מעט שבמעט מגופו של התבשיל לתוך גופו של האוכל
ממנו, מכל מקום הואיל ואין זו דרך אכילה, מותר לעשות כן בתענית, ואין זה נחשב כמי
שאכל בתענית.

ומכאן כתב בספר ברכת ה' להוכיח
שאין לברך על גומי לעיסה, שהרי בלי ספק שווה דין זה של טעימת התבשיל ללא בליעתו,
לדין טעימת גומי לעיסה, ואם מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, כמו כן אין לברך על
טעימה כזו, ואם כן גם על גומי לעיסה אין לברך. (וכדברי המגן אברהם כתבו ההגהות
מימוני, ואף אם אין הלכה כדבריהם לענין תענית, מכל מקום לענין ברכות היה לנו לחוש
לדבריהם מטעם ספק ברכות להקל).

אולם מרן פוסק הדור רבינו
עובדיה יוסף שליט”א, כתב שמדברי המגן אברהם אין ראיה כלל, שכן המגן אברהם
עצמו כתב לענין תענית, שטעם הדבר שמותר לטעום כך מן התבשיל, הוא משום שלא היתה
בכוונת האדם המתענה לקבל עליו תענית בחומרה כזו שלא יטעם טעימה שכזו מן התבשיל,
והואיל ואין זו דרך אכילה, אלא דרך טעימה, אין טעימה זו סותרת לתענית שנמצא בה. אולם לענין הנאה
מן התבשיל, בודאי שזה הטועם ממנו נהנה ממנו, ואם כן גם לשיטת המגן אברהם שיהיה
מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, מכל מקום יהיה חייב לברך עליו, הואיל ואסור
“להנות” מן העולם הזה בלא ברכה. ודין ברכה אינו תלוי כלל באכילה או
טעימה, אלא תלוי הוא בהנאת החיך, והואיל וזה הטועם גומי לעיסה ומרגיש בו מתיקות
נהנה ממנו, הרי
פשוט שחייב גם בברכה עליו.

לכן העיקר להלכה, שהלועס גומי לעיסה, חייב
לברך עליו ברכת שהכל נהיה בדברו, שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה
מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל בקדשים, וזה הלועס ממנו, נהנה מטעמו, ועל כן חייב
לברך קודם שילעס אותו, וכן היא הסכמת גדולי הדור. ואסור ללועס לדבר עד שיטעם טעם
הגומי לעיסה, ויבלע מטעמו מעט, שאז
נחשב הדבר כאילו התחיל כבר באכילה שמותר לו לדבר.

Question: Should one recite the Shehakol blessing on
chewing gum?

Answer: The Poskim of our generation
discuss whether or not the Shehakol blessing should be recited on chewing gum,
for when one chews gum, one does not swallow any of the actual gum in addition
to the fact that the actual gum has no flavor of its own and the flavor is a
result of various flavoring agents added to the gum. If so, it is doubtful of
one should recite a blessing on such a thing or not.

Hagaon Harav Moshe Levi zt”l (one of the rabbinical mentors in Yeshivat Kisse
Rachamim in Bnei Brak who was a tremendously diligent Torah scholar and passed
away at a very young age several years ago) writes in his Sefer Birkat Hashem
that one should not recite any blessing on chewing gum. Although one does taste
some flavor when one begins chewing the gum, nevertheless, this taste is
considered neither eating nor drinking and one should thus recite no blessing.

He proceeds to support his opinion based on the words of the Magen Avraham
(Chapter 567) regarding a public fast day, such as the Tenth of Tevet, during
which one may not eat anything, yet one may, in fact, taste a food and then
spit it out although one intends to enjoy it. This means that (according to the
Magen Avraham) an individual who is fasting may taste a food but not swallow it
although he certainly intends to enjoy it, for he tastes some of the foods
taste when he places it in his mouth and it is impossible that not even a tiny
amount of this food enters the body of the one who has placed it in his mouth;
even so, since this is not the normal way of eating, one may do so on a fast
day and this is not considered eating on a fast day.

The Sefer Birkat Hashem proves from here that one does not recite any blessing
on chewing gum, for the law of tasting a food but not swallowing it is
certainly equal to the law of chewing gum and if it permissible to taste food
in the above manner on a fast day, one should likewise not recite a blessing on
chewing gum. (The Hagahot Maimoni rules in accordance with the Magen Avraham’s
opinion; although the Halacha does not follow this opinion with regards to a
fast day, nevertheless, we must be concerned with their opinion with regards to
blessing based on the rule, “When in doubt regarding a blessing, do not
bless.”)

Nevertheless, Maran Harav Ovadia Yosef Shlit”a writes that the Magen Avraham’s
opinion is not a proof, for the Magen Avraham himself writes regarding a public
fast day that the reason why it is permissible to taste a food is because the
individual fasting never had in mind to accept upon himself the fast under such
stringent terms such that he will be unable to even taste a food in the
aforementioned manner. Thus, since this is not the usual way of eating and is
only considered tasting, this does not break the fast one must endure.
Nevertheless, regarding the enjoyment one has from the food, the individual
tasting certainly enjoys the food. Therefore, even according to the Magen
Avraham’s opinion that one would be permitted to taste a food on a fast day, he
would nonetheless be required to recite a blessing on this food since it is
forbidden to derive “enjoyment” from this world without first reciting a
blessing. The laws of blessings are not contingent on eating or tasting;
rather, they are contingent on the enjoyment of one’s palate. Thus, since one chewing
gum tastes some sweetness or other pleasant flavors and enjoys it, one must
indeed recite a blessing on chewing gum.

Therefore, halachically speaking, one must recite the “Shehakol Nihya
Bidvaro” blessing before chewing gum, for one may not benefit from this world
without first reciting a blessing. Anyone who derives enjoyment from this world
without reciting a blessing is tantamount to using consecrated items for a
mundane purpose. Thus, one who chews gum derives enjoyment from its flavor and
one must therefore recite a blessing before beginning to chew. This is indeed
the consensus of the luminaries of our generation. The individual chewing may
not speak until he tastes some of the gum’s flavor and swallows this flavor, in
which case it will be considered as though he has begun eating at which point
it becomes permissible to speak.

דין אורח לגבי ברכות הנהנין

בהלכה
הקודמת ביארנו, שמי בירך על מאכל, כגון תפוח,
ואכל ממנו, ואחר כך הובא לפניו מאכל אחר, שברכתו שווה לברכת המאכל הראשון, כגון
תפוז, אינו חוזר לברך שוב על התפוז, מאחר ונפטר כבר בברכתו של התפוח.

והוספנו,
שאם המאכל שהובא אחר כך, הוא חשוב יותר מן הראשון, ולמשל, כשבירך ואכל תפוח, הובא
לפניו אחר כך “תמר”, שהתמר הוא משבעת המינים, אז עליו לחזור ולברך
“בורא פרי העץ” על התמר, מאחר ופרי חשוב, אינו נפטר בברכת פרי פשוט. ורק
אם בשעה שבירך על התפוח, כיון בפירוש לאכול אחריו גם תמר, אינו חוזר ומברך.

דין
אורח, לגבי מקרה שהובא מאכל חשוב
דין
זה, שהברכה הראשונה אינה פוטרת מאכל חשוב שיובא אחר כך, שייך רק לגבי סתם אדם, אבל
אדם שהוא אורח, והוא יושב ואוכל בבית חבירו, ובירך על התפוח, והובא לפניו אחר
כך תמר, אינו חוזר לברך על התמר, משום שאורח, דעתו מראש היא על כל מה שיביאו לפניו
בעל הבית. ולכן הוא פוטר בברכתו הראשונה, את כל מיני הפירות שיובאו לפניו.

דין
אורח לענין היסח הדעת
ועוד
יש חילוק בין סתם אדם לאורח, לגבי דין היסח הדעת הסעודה, וכגון, מי שישב לאכול,
ובסיום הסעודה בא לזמן, לפני ברכת המזון, ואמר “הב לן ונבריך”, ואחר כך
רוצה להמשיך לשתות. אינו יכול לשתות, אלא אם יברך תחילה על השתיה. אבל אורח, אינו
צריך לחזור ולברך, כיון שסומך על בעל הבית, שהוא הקובע מתי תסתיים הסעודה. ולא
נאריך עוד בפרטי דין זה. (שלחן ערוך סימן קעט).

ועיקר
דין האורח, מפורש בשלחן ערוך (סימן קעט ס”ה) בזו הלשון: “הקרואים בבית
בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על
הראשון”. עד כאן.

והרבה
טועים בדינים אלו, וחושבים שרק האורח אינו חוזר לברך על מאכלים שמוגשים לפניו, אבל
סתם אדם בביתו, חוזר ומברך. ואינם יודעים, שגם סתם אדם אינו חוזר לברך
על כל מאכל ומאכל. והחילוק בין אורח לסתם אדם, הוא רק כפי שמבואר כאן.

ולסיכום: אורח שמתארח אצל חבירו, ויושב שם לאכול, והוגשו
לפניו פירות ובירך עליהם ואכל, ואחר כך הוגשו פירות אחרים, משובחים יותר,
אינו צריך לחזור ולברך עליהם.

The Laws of a Guest
Regarding Blessings of Enjoyment

In
the previous
Halachot we have established that if one recites a blessing on and
eats a given food, such as an apple, and is then served another food which
shares the same blessing as the first, such as an orange, one does not recite
another blessing on the orange, for it has already been exempted by the
blessing on the apple.

We have pointed out though that if the second food brought before the
individual was more significant than the first, such as if one recites a
blessing on an apple and was later served a date (which is one of the Seven
Species), one must recite another “Boreh Peri Ha’etz” blessing on the date
since the blessing on an important fruit is not exempted by the blessing on an
ordinary fruit. Only if at the time one recited a blessing on the apple one had
in mind specifically to exempt the date one would eat later will one not repeat
the blessing.

The Law Regarding a Guest Who is Served a More Significant Food
The law that the original blessing cannot exempt a more significant food served
later only applies to a regular person; however, if one is a guest in another’s
home and recites a blessing on an apple and is later served a date, one should
not recite another blessing on the date, for the intention of a guest is always
to exempt whatever his host will serve him. He therefore exempts with his
original blessing whatever he is served later.

A Guest’s Law Regarding an Interruption
Another distinction between an ordinary person and a guest is regarding the law
of an interruption during a meal. For instance, if one eats a meal and the
begins the Zimun before Birkat Hamazon by reciting “Hav Lan Ve’Nivrich” (“Let us bless”) and then
one wishes to continue drinking, one may only drink if one recites a blessing
before drinking. On the other hand, a guest need not recite another blessing
before drinking since he relies on the host to decide when the meal is over.
(Shulchan Aruch Chapter 179)

The law of the guest is spelled out by Maran Ha’Shulchan Aruch (Chapter 179,
Section 5) as follows: “If one is invited by a host to eat fruit and is brought
several kinds, one after another, one need only recite a blessing on the first
kind.”

Many mistakenly think that only a guest does not recite another blessing on
foods brought before him later but an ordinary person in his own home must.
However, this is not the case, for even an ordinary person does not recite a
new blessing on every single food. The only difference between a guest and a
regular person is as we have written above.

Summary: If one is invited as a guest to eat in a friend’s home and is
served fruit which he recites a blessing on and eats and is then served more
significant fruits, one need not recite a blessing on them.

מהלכות מקרא מגילה

כל אדם מישראל חייב בקריאת
המגילה ביום הפורים, וצריך לקרותה בלילה ולשוב ולקרותה ביום, שנאמר “אלהי,
אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי”. ופסוק זה נאמר בספר תהילים בפרק
“למנצח על אילת השחר” ואמרו בגמרא (יומא כ”ט.) שאסתר נמשלה לאיילת השחר. ולכן מפרק זה אנו למדים
לענין המגילה שנכתבה על ידי אסתר המלכה יחד עם מרדכי היהודי, והם שתקנו לנו לקרותה
בימי הפורים.

ומכל מקום מכיון שאין הכל
בקיאים בקריאת המגילה, וגם לא לכולם יש מגילה כשרה כתובה על גבי קלף, לכן אנו
נוהגים לצאת ידי חובת קריאת המגילה מדין “שומע כעונה”, כלומר, מי ששומע
קריאת מגילה ממי שקורא אותה מתוך מגילה כשרה, יוצא ידי חובת הקריאה כאילו הוא קרא
בעצמו. לכן קורא השליח ציבור מתוך מגילה כשרה, והוא מכוין להוציא את כלל הציבור
ידי חובת הקריאה, וגם הציבור כולו צריכים לכוין לצאת ידי חובה בקריאתו, והרי זה
כמו שהם קוראים בעצמם ממש.

ואין חילוק בין האנשים לנשים
לענין חיוב שמיעת קריאת המגילה, כי אף הנשים חייבות בקריאה זו כדין הנשים, שאף הן
היו באותו נס ההצלה שבימי מרדכי ואסתר, ועוד שהנס נעשה על יד אשה, היא אסתר. ואף
על פי שבקצת מקומות נהגו שהנשים אינן שומעות מקרא מגילה אלא בלילה, אבל ביום לא
היו שומעות. אין לנהוג כן, ומצוה לבטל מנהג זה שאין לו כל יסוד בהלכה, ובודאי
הונהג על ידי עמי הארץ שבאותם המקומות. וישתקע הדבר ולא יאמר. (טבעת המלך).

בעת קריאת המגילה אסור לדבר
בשום עניין עד לאחר הברכה שבסוף קריאת המגילה. ואם השומע את הקריאה עבר ודיבר
דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו, לא יצא ידי חובתו, ודינו כדין מי שלא שמע
חלק מקריאת המגילה וכפי שיבואר להלן.

צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה,
ובפרט יש להזהר בזה בזמן ששומעים את השליח ציבור קורא במגילה, שלא לאבד אף מילה
אחת מן הקריאה במגילה, משום שלדעת רבים מהפוסקים, (ומהם הרשב”א והר”ן
ועוד), אם חיסר תיבה (מילה) אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו.

ומכל מקום אם קרה לאדם שמחמת
איזה רעש וכדומה לא שמע כמה מילים מקריאת המגילה, יכול לקרות את אותן המילים מתוך המגילה שבידו, אפילו
אם היא אינה מגילה כשרה אלא מגילה מודפסת, ויזדרז בקריאתו וימשיך עד מקום שהשליח
ציבור קורא בו, ואז ישתוק וימשיך לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור. (ויוצא בזה ידי
חובתו, כל זמן
ששמע לפחות את רוב קריאת המגילה מפי השליח ציבור, ורק מיעוט המגילה קרא בעצמו מתוך
המגילה המודפסת אשר בידו).

אסור לאכול קודם קריאת המגילה,
ולפיכך, נשים שאינן יכולות לבוא בזמן התפילה לבית הכנסת לשמוע קריאת המגילה,
וממתינות עד שיחזרו האנשים מבית הכנסת, ורק אחר כך הן שומעות קריאת המגילה, צריכות
להזהר ביום פורים בבוקר, שלא לאכול עד אשר תשמענה בעצמן את קריאת המגילה. ומכל
מקום מותר לשתות קפה או תה או לטעום פירות קודם קריאת המגילה. וכן מותר לאכול אף
עוגה או פת פחות משיעור כביצה (שהוא שיעור חמישים וששה גרמים).

והמחמירים שלא לטעום כלום קודם
מקרא מגילה, תבוא עליהם הברכה

Some Laws Regarding Megillah Reading

Every person in the Jewish
nation is obligated to read the Megillah on the day of Purim. One must read it
during the night and consequently read it again the next day, as the verse
states, “My G-d, I call out to you during the day and you do not answer; during
the night I have no rest.” This verse is written in the chapter of Tehillim
(Psalms) called “Lamnatze’ach al Ayelet HaShachar” and the Gemara in Yoma (29a)
refers to Queen Esther as the “Ayelet HaShachar”. Therefore, we learn out laws
from this chapter regarding the Megillah which was co-authored by Mordechai the
Righteous and Queen Esther since they were the ones to institute the reading of
the Megillah on the day of Purim.

However, since not everyone is an expert in Megillah reading along with the
fact that not everyone owns a kosher Megillah written on parchment, we
customarily fulfill our obligation of Megillah reading through the law of “one
who hears is like one who recites”. This means that one who hears another
reading from a kosher Megillah fulfills his obligation and it is as though he
has read the Megillah himself. Therefore, when the Chazzan reads from a kosher
Megillah while having in mind to read on behalf of the congregation and the
congregation has in mind to fulfill their own obligation as well, it is
considered as if they have actually read the Megillah on their own.

There is no distinction between men and women regarding the obligation to hear
Megillah reading, for women are just as obligated as men are since women were saved
in the same miracle during the days of Mordechai and Esther, in addition to the
fact that the miracle of Purim was brought about through a woman, namely, Queen
Esther. Although in some places it was customary for women to hear Megillah
reading only during the night but not during the day, one should not follow
this custom; this custom, which has no Halachic basis, should be nullified as
it was surely started by ignorant people. (Taba’at HaMelech)

During the time when the Megillah is being read, one may not interrupt by
speaking at all until after the blessing at the conclusion of the Megillah
reading has been recited. One who did indeed speak during Megillah reading
while the Chazzan carries on with the reading of the Megillah does not fulfill
his obligation, and his status is like one who missed a portion of the Megillah
reading, as will be explained later on.

One should listen carefully to the reading of the Megillah and one should
exercise special care not to miss hearing even one word from the reading of the
Megillah, for according to many Poskim (including the Rashba, Ran, and others),
if one misses hearing even one word of the Megillah, he has not fulfilled his
obligation.

However, if it happens that one missed hearing a few words of the Megillah
because of noise and the like, one may read those words from inside the
Megillah he is holding, even if it is not a kosher Megillah; rather, even if it
is a printed one, one should quickly read the words he missed until he reaches
the place where the Chazzan is currently reading, at which point he should once
again remain silent and listen to the Chazzan’s reading. (One will
satisfactorily fulfill his obligation as long as he has heard most of the
Megillah reading from the Chazzan and he has only read a minority of it on his
own from the printed Megillah in his hands).

One may not eat before Megillah reading. Therefore, those women who do not come
to hear Megillah at the time the congregation is praying in the synagogue and
wait for their husbands to come home from synagogue and only then do they go to
hear Megillah reading should be careful not to eat anything on Purim day until
they hear Megillah reading themselves. However, they may in fact drink tea or
coffee or taste some fruit before hearing Megillah reading. Similarly, one may
also partake of some cake or even some bread less than a Kebeitza (egg’s
volume, approximately 56 grams).

Those who are careful not to taste anything before Megillah reading are
especially praiseworthy